פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מכוח חיוב זה, נהגו ברבות מעֵדות ישראל לא להסתפק באמירת הגדה מאופקת, כמעט פסיבית, ליד השולחן, אלא לעסוק בהפקת מחזה דינמי שלם של "אקסודוס", יצירת מצרים. דינמי, רווי אפקטים, המלווה לעיתים בהליכה סביב השולחן כשהגוף עטוי ב'גלימת' סדינים לבנים ו"צרורות" מדומים מונחים על שֶכֶם, או למצער בסיבוב הקערה מעל ראשי המסובים. זיכרון זה אינו צופה רק פני עבר, אלא מטיל חובה מוסרית על חיינו בהווה.
אותו משפט מכונן, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מציב תביעה אולטימטיבית ליציאה מן האדישות לרגישות ולאמפתיה: כדי להבין את מהותם של החופש, הדרור והחירות; על מנת לחוש כראוי את טעמו המריר של השעבוד ולהבין את מצוקת העבדים, עליך לחוש בתוך תוכך את ה"גֵר" שהיית פעם.
התורה אינה מסתפקת בסיפור היסטורי. לצד אהבת ה' ואהבת הרֵעַ, חוזרת התורה עשרות פעמים, בניסוחים שונים, על מצוות "אהבת הגר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר", "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ", וכיוצא בזה. אלה הן שלוש המצוות היחידות שבהן נצטווינו על "אהבה", הלא דבר הוא!
גם טעמה של מצוות אהבת הגר וזכירת יציאת מצרים, חוזר ונשנה: "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". במילים אלה טמון חידוש עצום: הניסיון האישי של הסבל אינו אמור להפוך אותנו לקורבנות מרירים, עצובים, אדישים, אלא לאנשים רגישים יותר, המחויבים להתנער מאדישותם כלפי תופעות של סבל ועבדות, ולעשות מעשה.
אם תרצו, בלילה זה אנו מכריזים גם על כך ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות". לראות לא רק את עצמו, אלא גם, ואולי בעיקר, את ה'אחֵר'. בראשית ה'סדר' אנו פותחים את הדלת ומכריזים: "כל דכפין ייתי וייכול". זוהי לא רק מחווה של צדקה, אלא הצהרה על מהות החג. לא ניתן לחגוג ולחוות חירות אמיתית בתוך בועה סגורה. ה"אחֵר" – העני, הגר, היתום והאלמנה – הם חלק בלתי נפרד משולחן הסדר.
ביטוי נפלא לחובת ה"ראייה" ויישומה מצאתי ב"הגדת קרעסטיר". לצד הטקסט המסורתי, מובאים בה סיפורים על ר' ישעיל'ה קרעסטירר (1925-1852), מתלמידי רבי צבי הירש מליסקא (בעל "אך פרי תבואה"), צדיק פלאי שחי בהונגריה ונודע כפועל ישועות.
באחד הקטעים בהגדה מסופר כי באחת השנים, ביומא דהילולא של רבי יצחק אייזיק מקאליב, עלה ר' ישעיל'ה להשתטח על ציונו הקדוש. בסיומה, נהג כדרך חסידים וערך במקום "טיש" (שולחן") לעילוי נשמת הצדיק.
לאחר שנטל את ידיו לסעודה, הבחין בר' חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש, שעמד בצד. מאחר שלא היה יכול להפסיק בדיבור, הורה לו באצבעו שיישב לצידו. ר' ישעיה בירך את ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, והחל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה שסביבות הפרוסה. הרבי ממונקאטש, שנודע בעוז רוחו ובתקיפותו, מחה בפני רבנו, תוך שהוא מנופף את אצבעו באוויר בתנועת אזהרה: "נוּ, נוּ!, הֶפְסֵק!"
אך רבי ישעיה המשיך להפריד את הקשה מן הרך. בסיימו, קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו. רק אז חזר למקומו וטעם משארית פרוסת 'המוציא'.
אחר כך פנה לרבי ממונקאטש ואמר לו: "במחילת כבוד תורתכם. בעת שבירכתי ברכת 'המוציא' הבחנתי בזקן חסר שיניים היושב מולי. הוא היה כה רעב עד שכמעט פרחה נשמתו. לא יכולתי לטעום מן הפת בטרם נתתי לו את הפרוסה להחיות את נפשו".
ואז סיים לאמור (ביידיש. בתרגום לעברית): "אמרו נא הרב ממונקאטש, מה חמור יותר, 'הפסק' או 'רחמנות'? האומנם זקן זה גרוע חס ושלום ולהבדיל, מאותה שעליה אמרו בגמרא דברכות (מ, ע"א) שאסור לאדם שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו שנאמר (דברים יא, טו) 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ורק אחר כך 'ואכלת ושבעת'?"
רוצה לומר: אין אדם רשאי ויכול לאכול ולשבוע קודם שייתן את עיניו בסובבים אותו, יחוש בצערם, יראה את צורכיהם ויעשה כמיטב יכולתו לסייע להם. רק לאחר שעשה כן, רשאי הוא לסעוד את ליבו שלו. ראייה זו היא מהותה של חירות.
ביטוי נוסף לחובת "ראייה" זו משתקף גם ליד שולחן הסדר. בין המסובים נמנים לא רק החכם, הצדיק היושב באוהלי תורה, אלא גם הרשע, והתם וזה שאינו יודע לשאול. ראייתם והמפגש עם כל אחד מהם מחייבים אותנו להכיר בשוֹנוּתם, לקיים גם עימם שיח ולהבין את ליבם. אפילו איננו מסכימים עם דרכם, ולעיתים נאבקים בה – כולם, כל אחד מהם, הוא עדיין בכלל הבנים, בן אהוב גם למקום – לקב"ה וגם למשפחה.
החכם והרשע אינן רק דמויות סטריאוטיפיות, הם מייצגים את הגוונים השונים בחברה. לחובת האמירה "והגדת לבנך", קודמת חובת ההקשבה וההאזנה, לשמוע "מה הוא אומר". ולא רק "חכם מה הוא אומר" אלא גם "רשע מה הוא אומר". החובה להקשיב, להאזין, ל'ראות' את האדם שמולך, על כל מורכבותו, היא-היא החירות האמיתית. חירות שאינה רשות או זכות אלא חובה ומצווה. חירות שהיא אחריות.
