ד"ר פנינה נויבירטפרשת וארא מתארת את תחילת תהליך ישועתו של עם ישראל. ההתעוררות לגאולה מתרחשת לאחר שנות תופת ושעבוד, יאוש וצער, כעולה מדברי ה' למשה בפתח הפרשה (שמות ו', ה'): "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". הכתוב מדגיש – בני ישראל אינם מדברים אל ה', הם אינם קוראים או מתפללים, הם נאנקים, כמו נלקח מהם כושר דיבורם, כמו איבדו צלם אנוש. תיאור זה מובלט אף בפרקים הקודמים. בני ישראל זועקים, נאנחים, נאנקים ומשוועים אל ה' (שמות ב', כ"ג-כ"ד): "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם … וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם".
נדמה כי בהשראת הכתוב מספק המדרש תיאור יפהפה של זעקת בני ישראל בגלות (ברכות ד:): "דתניא ר' אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי … וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". המדרש מתאר שלוש משמרות בלילה, בחשכת הגלות. בכל אחד משלושת שלבי הגלות שואג הקב"ה כארי. שאגת האלקים מהדהדת, ונשמעת גם בעולמות תחתונים. בשלב הראשון של הלילה היא נשמעת כנעירת החמור, לאחר מכן כצעקת הכלבים ולבסוף כתינוק, וכאשה המספרת עם בעלה. במה דברים אמורים?
נדמה כי המדרש מבקש לשרטט תמונת מראה. כאשר אנחנו בוכים, הקב"ה בוכה עמנו, כאשר אנו צועקים הקב"ה שואג. עקרון זה מובלט בתורת החסידות, בין היתר בדברי ר' צדוק מלובלין (פרי צדיק לראש השנה, אות כ"ט): ""ויש לומר שהוא כטעם ה' צלך שכשהאדם שומע גם השם יתברך שומע …וכן הוא בכל המצות ועל כן אמרו הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם שהקוף עושה כל מה שהאדם עושה."
אך מה גדול ההבדל בין השאגה האלקית המלכותית והאצילית לבין בכיינו האנושי, ומה גדולות התמורות שעוברת האנושות בעוד שאגת האלקים תמידית ועקבית. בתחילה מתוארים בני האנוש כחמור הנוער. איננו יכולים להתבטא, המילים נעתקו מפינו, אך החמור – החומר – פושה בנו, אנו ארציים, גשמיים, נטולי מעוף, משוללי אמונה, כפי שמסביר הרב קוק (עין אי"ה, פרק ראשון): "אבל בחסרון הגלות נמצא שבכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה … עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה … ע"כ החמור נוער, וזה המין של הנטיה החומרית שהוא דבר כולל טבע האדם". בחלקו השני של הלילה, מתחלפת נעירת החמור בצעקת הכלבים, כשהלילה נהיה חשוך ואפל, ללא כוכבים וללא תקווה, אנו יורדים אף ממדרגת החמור אל מדרגת הכלב הנחות, אנו מצויים בשפל, כפי שמסביר הרב קוק: "והכלבים הם מורים על פחיתות המדות בכלל … ע"כ בהתעורר ההעדר ניכר שהאור בא להתנוצץ מצד תיקון קדושת המדות, בולט ג"כ הקלקול הבא מצד הגלות". בני ישראל מגיעים לתחתית, הללו עובדי עבודה זרה, מכריזים המלאכים, והללו עובדי עבודה זרה, מה גדול הייאוש, מה איומה העלטה. ברם בנקודת זמן זו חל המפנה, באשמורת השלישית של הלילה מתחיל השחר להפציע, ובכיים של בני ישראל נשמע כבכיו של תינוק. עם ישראל נושע, נולד מחדש, הוא שב לקבל צלם אנוש, לומד למלמל כתינוק שטרם נגמל, רוכש אט אט כישורי שפה, כמאמר הרב: "נגד העוסקים בפשטי התורה השכל המעשי שהוא רק הכנסה לדעת את ה', אמר שניכר ע"י מה שתינוק יונק משדי אמו, והנה ניכר שאין מעלתם עדיין שלמה, כ"א במעלת התינוק, וכמו שקורא אותם בתיקוני זוהר: אפרוחים. הנה מניעת השלמות היא שאגתו יתברך". הקב"ה ממשיך ללוות את גאולת עמו, מלמול התינוק מתחלף באשה המספרת עם בעלה. בני ישראל מתבגרים, לראשונה במדרש הם הופכים לדוברים – הם משולים לאשה, לרעיה, לכנסת ישראל השבה לדודה, המדברת עם קונה. לראשונה במדרש יש הדדיות בקשר, לא רק האלקים חונן ומציל את עמו, כי אם העם מדבר באהבה אל קונו, כעולה מדברי הרב קוק: "ונגד הגדולים, ובכלל נגד פני אדם, חלק העסק בידיעת שמו ית' שענינם בשכל ואהבת השי"ת ניכר ע"י כן ואשה מספרת עם בעלה".
עם גאולתם, ישובו בני ישראל לדבר, יתעלו מעל הנאקה והבכייה, יחזרו אל אנושיותם, כמאמר הזוהר (לפרשת וארא): "משה אזיל קלא בלא דיבור (משה הוא בבחינת קול בלא דיבור), והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני, ותיהיבת אורייתא (וכך היה עד שקרבו לפני הר סיני וקיבלו את התורה) ובההוא זמנא אתחבר קלא בדיבור … (באותה העת התחבר הקול לדיבור)"
דרך ארוכה יעשו בני ישראל לאורך שלוש משמרות הלילה, החמור הנוער יהפוך לכלבים הצועקים, אשר יתעלו למדרגת מדברים, ולאורך שלוש המשמרות ילווה אותם האלקים בשאגתו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי".
(וארא תשעב)
