שוויון בנטל

פרשת "תרומה" היא חלק ממחזור הדם וממחזור החיים היהודי, צרובה בדנ"א של תורת ישראל.
מאז ימות עולם, התרומה והנתינה, ההתגייסות לעזרת ה"אחר" וראייתו כ"אחיך" ("וחי אחיך עמך", "כי ימוך אחיך") אפיינו את עולמה של תורה ישראל.
יהודי אינו רשאי להישאר אדיש לנוכח הסובב אותו. עליו לגלות רגישות גם לאחרים, ובמיוחד ל"אחר" – הגֵר, היתום והאלמנה, העני והדך, "בני המשפחה" של הקב"ה, ולסייע להם להיחלץ מן המצר. בעולמה של תורת ישראל, "שלי – שלי, ושלך – שלך" – מידת סדום היא.
אין זה מפליא אפוא שעד ימינו ניתן למצוא יהודים הנחלצים לעזרה באזורים מוכי אסון, בביעור מחלות ובסיוע לחלכאים ולנדכאים בכל רחבי העולם.
התרומה אינה רק נחלת בעלי האמצעים, העשירים. גם עני חייב במצוות צדקה, ואינו פטור מחובת מתן עזרה ונתינה. ביטוי נוקב לכך בא בפרשתנו בציווי על מחצית השקל: "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' ".
משכן ה', עבודת הקודש, אינה יכולה להיוותר רק בחזקת ה"עשירים" שידם משגת. במקדש ה' לא ניכר שוֹעַ לפני דל. הכל שווים בו. לכולם יש חלק בעבודת ה'.
יתר על כן: התורה מורה אותנו שרק מי ששותף עם הכלל ב"נתינה", התרומה, זכאי להיות חלק מ"כל ישראל". השתייכות לכלל ישראל אינה נקנית רק מכוח לידה או דיבורים. עליה להתבטא במעשים לטובת הכלל. וכך מנסח את הדברים הרש"ר הירש: "ניתן בזה לבן ישראל לקח חשוב: לא על ידי עצם קיומו קונה הוא לעצמו, לאישיותו, לנפשו, ערך ומשמעות, ולא על ידי היותו נהנה מטוב המציאות הוא מהווה חלק אינטגרלי של כלל ישראל… רק על ידי נתינתו, על ידי עשייתו הוא נחשב. רק באמצעות נתינה ועשיה הוא קונה לעצמו זכות לקיום מתמיד, ורק על ידי שהוא נותן את חלקו בהתאם לחובתו, הוא זוכה למעמד בתוך כלל ישראל… ברגע שירצה להיפקד בקהלם מבלי לתרום חלקו לטובת הכלל, בו ברגע איבד זכות קיומו".
אכן, הוא מוסיף, חובת נתינה זו – לעולם קיימת, שהרי "מי הוא זה אשר מלאו לבו לומר: נתתי את מלוא חלקי ככל אשר הושת עלי?".
לצד עצם הנתינה, מדגישה הפרשה את עקרון השוויון. עקרון יסוד זה מועלה תדיר על נֵס בתרבות הדמוקרטית, ומושרש היטב כבר במקורותיה הקדומים של תורת ישראל. אכן, הגדרתו שונה בה, היקפו שונה, גבולותיו אחרים (כך לעניין השוויון המגדרי, וכך לעניין תבחינים אחרים של שוויון דוגמת לאום, דת, גיל וכיוצא בהם), אך יסודותיו נטועים היטב בתורת המשפט העברי.
התורה מלמדתנו שתרומה צריכה להיות תכונה המאפיינת כל אדם מישראל. בין אם תורם הוא "זהב, כסף או נחושת", ובין אם תרומתו מתבטאת בחוט קטן ופעוט ערך של "תולעת שני". אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, וישתתף עם הכלל.
כפי שרומז הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" על אתר, הציווי על מתן התרומה למשכן "מאת כל איש" ולא מאת אדם אחד או שניים שיתנו את כל הכסף, רומז על מסר חשוב נוסף. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" אינו המלצה בעלמא, אלא עקרון יסוד.
"משכן" ו"מקדש" חייבים להיות נחלת הציבור כולו. גם אם היה בא 'אוליגרך' מצוחצח ומציע לתרום את כל הכסף לבניין המשכן, לא היה הדבר רצוי. במקרה זה היה עלול הנותן או מי מבניו או מקורביו לחשוב שה"משכן" הוא נחלתו-אחוזתו הפרטית, ויכול הוא לעשות בו כאוות רצונו.
"משכן" יהודי, מלמדת אותנו תורת ישראל, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש, ואף אדם אינו "בעל בית" עליו. הכל שותפים בו, ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו.
כך, ב"משכן" הכלל, במקדש אשר בירושלים (ובשרידיו, לרבות הכותל המערבי), וכך ב"משכן" המצומצם יותר, בבית הכנסת או בגמ"ח השכונתי. המחויבות אינה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת.
בפירושו על אתר, מצביע ה"חזקוני" על כך שפרשה זו נאמרה בתוך אותם ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל את התורה. ללמדנו, ש"תורת ישראל" אינה רק קבלה, פאסיביות, אלא גם – ואולי בעיקר – נתינה אקטיבית, ופעולה למען יצירת חברה רגישה יותר, אנושית יותר, צודקת יותר.
זאת "תורת התרומה" היהודית. ואידך, פירושא הוא. נצא ונלמד.
(תרומה תשעו)