דרשת יהוידע הקדמונית

התוספתא במגילה (ג, א) קובעת שהפטרת שקלים היא "שביהוידע הכהן". יהוידע היה הכהן הגדול בזמנו של המלך יאשיהו, והוא היה הנפש החיה בשיקום קדשי ישראל אחרי מלכות עתליה (ראו מלכים ב פרק יא ואילך). בפרק יב ממלכים ב אנו שומעים על מגבית חירום למען שיקום המקדש בימיו, ומסיבה זו נקראת ההפטרה בשבת שקוראת למגבית לצרכי צבור בכלל ולצרכי המקדש בפרט.
יהוידע הכהן זכה לזכות נדירה מאוד לדמויות התנ"ך. שמו נקבע במשנה, ודרשה הלכתית שלו מן המקראות השתמרה – ונלמדת עד היום. כך במשנה שקלים ו, ו, ביחס למותר הנדבות למזבח (וכן הוא בספרא, דיבורא דחובה, יב, כא):
"נדבה מה היו עושין בה? לוקחין בה עולות, הבשר לשם והעורות לכהנים. זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול (ויקרא ה) 'אשם הוא, אשום אשם לה' ': זה הכלל, כל שהוא בא משום חטא ומשום אשמה – ילקח בו עולות. הבשר לשם והעורות לכהנים. נמצאו שני כתובים קיימים. 'אשם לה' ', ו'אשם לכהנים'. ואומר (מלכים ב, יב) כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה', לכהנים יהיו".
יהוידע פתר את הפסוקים המוקשים (ויקרא ה, יז-יט):
"וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה' ".
הכתוב חותם ביחס לאשם שהוא לה', ומכאן שראוי לו לעלות כליל לפני ה', ומנגד מהפסוק הקודם עולה שהאשם שייך לכהנים! כיצד פותר יהוידע את החידה? בשרו של האשם יועלה כעולה לה', כליל, ועורו, החלק החיצוני שבאשם, יינתן לכהנים. כך יהיה האשם גם לה' וגם לאדם. הפתרון הזה של יהוידע מאפשר התנהלות תקינה במקדש, לנוכח בעיה נפוצה ביותר של הבאת קרבן אשם (מומלץ לעיים בספר אור הישר לרש"י הילמן, ירושלים תשל"ז, עמ' 200, לבירור האם אכן מדובר על יהוידע כהן גדול או על כהן אחר בשם זה).
על אף פתיחתנו לפיה יהוידע הכהן מצוטט במשנה, חשוב להביא את דברי רבנו מנחם המאירי, המלמדנו פעמים הרבה דרכו של התלמוד וספרי חז"ל האחרים, ובהקדמתו לפירושו למסכת אבות התייחס במיוחד למובאה שלנו ממסכת שקלים. כך לשונו הזכה שם:
"לא שכתב זה (=יהוידע כהן גדול) על ספר הוא [או] המקבלים ממנו, שלא היו צריכין לכך, אלא שהם דרשוה מן המקרא הכתוב ביהוידע, והוא 'כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה' לכהנים יהיו', עם שמצאנו בתורה דכתיב 'אשם הוא אשום אשם לה' ', ודרשו לקיים מקראות הללו שיהא הבשר לה' והעור לכהנים. וכן תפרש בכל כיוצא בזה, כי הלשון יתיר למה שהוא סיבת הדבר שיקרא לפעמים פועל הדבר".
כלומר, לדעת המאירי לא הייתה דרשה מפורשת מפי יהוידע, כי אם שחכמי ישראל נתקלו בקושי ליישב את המובא בנביא על יהוידע עם המובא בתורה ביחס לדיני האשם. לפיכך, מתוך רצון ליישב את דברי הנביא עם דברי התורה הגיעו להבנה לפיה הבשר היה לה' והעורות לכהנים. כלומר, לא יהוידע דרש את הדרשה, אלא חכמי ישראל שנחלצו ליישב את הכתוב על יהוידע עם הכתוב בתורה. מסכם המאירי ומסביר שעל אף שנאמר מפורשות במשנה שזו דרשת יהוידע, פעמים בלשון המשנה אנו מוצאים שהגורם לדרשה מסויימת (ולא מי שדרשהּ בפועל) זוכה שמתייחסת אליו הדרשה עצמה.
מכל מקום, גאון ישראל ר' משה פיינשטיין, בספרו "דרש משה" (בני-ברק תשמ"ח), לומד מדרשת יהוידע לקח מוסרי עצום על תכלית עבודת הקרבנות. כך לשונו בחידושיו לפרשת ויקרא (עמ' עח):
"נראה כי הוא משום שאין הקרבן פיוס ושוחד לה', כדי שיכפר במצוה זו את חטאיו. כי אם הוא במחשבה כזו – אדרבה הוא מכעיס את השי"ת, ואומר 'למה לכם רמוס חצרי, ואין חפץ לה' בזבחים!".
רק אוויל יחשוב שבהבאת קרבן הוא מחניף לקב"ה ומשחדו באמצעות מתת ארצית, ובכך הוא ניצל מחטאו. זו מחשבת עוועים שמודדת את הקב"ה במדותיו הקטנוניות והצרות של האדם. כוונת הקב"ה בעבודת הקרבנות אחרת לחלוטין, כך ממשיך ומבאר רמ"פ שם:
"היפוך מדרך בשר ודם, שמתנה להתפייס עם מי שחטא לו דוקא במתנה יפה ובהדורים רבים, והשי"ת – אדרבה! מחוטא שהביא מנחתו אסר עליו ליתן שמן ולבונה, ונתן טעם כי חטאת הוא, ופרש"י שבדין שלא יהא מהודר […] אבל הטעם בזה שעניין הקרבן הוא להתקרב מזה אל השי"ת, ולשוב בתשובה, ולהיות איש אחר, במדות ישרות ובאמונה שלמה, שידע שכולו להשי"ת שנתן לו, שזהו ענין עולות. ולכן החטאת אינו בדין שיהא מהודר, ואדרבה לא היה רוצה כלל ליקח מאתו, ורק משום שהקב"ה רוצה בתשובת רשעים הוא לוקח הקרבן […] וזהו מדרש יהוידע כהן גדול, שהבא משום חטא ואשמה יביא עולות, שזה הוא תכלית החטאת".
כלומר, בניגוד לדרכי בשר ודם, כאשר אחד חוטא לחברו הוא מבקש לפנק ולרצות את אויבו במתנות נאות ומהודרות. הקב"ה כלל איננו חפץ בקרבן הרשע כאשר הוא מגיע בדרך ריצוי. לכן ציווה הקב"ה שאת הקרבנות על החטא יש להגיש דווקא בצורה פשוטה ולא מהודרת. הסיבה היחידה שבגינה הקב"ה מוכן שהחוטא יביא קרבן היא בגלל הזכות להביא קרבן ולהתקרב אל הקב"ה. הווה אומר, רצונו של הקב"ה בהצלת האדם ממעבה חטאו, במציאת מפלט מטיט היוון של הארציות המשחיתה, היא המכשירה את הקרבן. ממילא, הקב"ה לא מעוניין בקרבנות, ואת עורות האשם הוא מעניק לכהנים. אין לו חפץ בעולה מאת החוטא, ולא בקרבן מהודר רווי בלבונה נעימה וריחנית. עלה לנו שיהוידע לא היה רק פוסק הלכה ומחדש דרשות אלא מחנך דגול, שמקרב את ליבם של ישראל לאביהם שבשמים.
(ויקהל תשעו)