הרב שי פירוןבשלוש הפרשות הקודמות פגשנו בגלות ובמצוקה. שלטון רשע מצרי המתייחס לאנשים כמו לאבני הפרמידות העצומות.
פרשת 'בשלח' היא פרשת הגאולה. היציאה ממצרים מלווה בבשורה של אופטימיות גדולה. הופעת הגאולה בדרך הטבע, באמצעות המכות והכניעה של פרעה, הינה עדות לדרך שבה מנהיג הא-ל את עולמו. מהלך פרשיות התורה, שונה ממהלך ההפטרות שמקורן בספרי הנביאים. האחרונות מתחילות מסביב לי"ז בתמוז אז אנו מקדישים שלוש הפטרות לתיאור הפורענות ושבע הפטרות לנבואות נחמה. ואילו כאן אנו שוב, קוראים בשלוש פרשות של גלות, אלא שהפעם רק פרשה אחת מתארת את הגאולה. יתכן שההסבר הוא שמכאן ועד סוף ספר דברים, מדובר ברצף של תהליכים המרכיבים את גאולת ישראל והכניסה לארץ. אולם, יתכן והסיבה שונה: הגאולה טרם הושלמה. ברור שעיקר תכליתו של המסע היה הכניסה לארץ ודווקא הוא לא נמצא בפרשיות התורה אלא רק בספר יהושע. זו שאלה גדולה שאין להתחמק ממנה: היאך יתכן שהתכלית של ישראל, ההגעה לארץ ישראל נשמטה מהתורה?
אומנם, ידועים דברי חכמים שאלמלא חטאו ישראל, היה ספר יהושע החומש השישי של התורה, אולם עדיין קשה לי כיצד הכניסה לארץ לא נכללה בחמשת החומשים שקדושתם מרובה. יתכן שהתורה מבקשת ללמד אותנו שהחידוש בגאולת ישראל הוא שזו לעולם אינה פוסקת. שהעולם הזה בתהליך גאולי מתמיד. הקב"ה שלח אותנו לעולם כדי להיות שליחים של תיקון. ההגעה לארץ ישראל נתפסת כהשלמת התכלית, כאילו הגיעו הדברים לכדי מימוש, מיצוי. זה עוד לא קרה. לכן עלינו לחזור בכל שבת אל הפרשה ולהבינה במשקפיים חדשות. נבואה מתארת עתיד רחוק. פרשיות התורה מלוות את ההווה, מלוות את העתיד.
אני בוחר לחזור לרבי יעקב יוסף מפולנאה, מתלמידיו הראשונים של הבעש"ט. כבר הזכרנו שהיה מראשי המתנגדים לחסידות בעיר בה כיהן כרב, שריגרוד. בוקר אחד יצא אחד מאיכרי העיירה לעבודת היום. בדרכו עבר ליד כיכר השוק. ניגש אליו יהודי ושאל: 'רוצה לשמוע סיפור'?. צינת הבוקר והאפרוריות של שריגורד לא מוסיפים לרעננות. וככה, על הבוקר, "רוצה לשמוע סיפור"? אבל משהו בפנים של האיש גרם לו לעצור. הם לא הכירו את הבעש"ט, אבל הם לא יכלו שלא להקשיב לו. ואיש אחר שעבר בסמוך שמע ונעצר גם הוא. עוד ועוד אנשים התקבצו מסביבו. גם הגבאי היה בין המקשיבים. כך הגיע הרב לבית הכנסת ומצאו נעול. כשהגיע, צעק עליו הרב, וזה סיפר לו על המספר שההמונים פגשו בכיכר העיר. רבי יעקב יוסף ציווה להביאו. אפילו רצה להענישו במלקות על שבגללו נמנעה באותו יום תפילה בציבור. הבעש"ט הגיע וביקש…לספר סיפור. ר' יעקב יוסף לא היה מסוגל למונעו. הלהט, העיניים, המילים החודרות. "פעם אחת נסעתי בעגלה רתומה לשלושה סוסים, ושלושתם לא יכלו לצהול. בא מולי איכר וצעק: 'שחרר, הרפה את המושכות'. המבין אתה? איכר ייעץ לי עצה טובה". הרבי פרץ בבכי. הוא הבין שצריך להסתכל על המציאות אחרת. לא בכוח. לשחרר, להרפות.
וכך פירש התולדות יעקב יוסף:
"ויהי בשלח פרעה את העם' – והספיקות יבוארו מאליהן, עם זה הספק הידוע, אלו ספורים למאי נכתבו, ואיך הם בכל אדם ובכל זמן". את התורה אפשר לקרוא כסיפור, סיפור פתוח שמניח שאלות פתוחות, לפעמים קשות. אבל הדרך המרכזית ליישב את הקושיות קשור ביכולת שלנו לראות את הסיפור קשור אלינו, להווה, לחיים שלנו כאן ועכשיו. לא פרשנים המביטים בעין מפוקחת על העבר אלא אנשים החיים את התורה, "וחיי עולם נטע בתוכנו" ובטוחים שהתשובה לכל שאלה נמצאת בחיים שלנו, כאן ועכשיו. לפעמים מחפשים תירוצים בכוח. לפעמים מנסים לאנוס את המציאות. תרפו קצת. יצאנו ממצרים, אנחנו בדרך. אט אט תמצאנה תשובות לכל השאלות. אירועי השבועות האחרונים מזמינים אותנו להתבונן במבט אחר על המציאות. לשאול שאלות הנשאלות אלפי שנים, לחפש את התשובות המתאימות לימינו.
(בשלח תשעז)
