איחוד בתי הכנסת – ד'

לשבת או לקום – חלק א'
את רשימותינו הבאות נקדיש לעניין, שקשה לומר עליו שהוא יוצר מחלוקת בין העדה הספרדית לאשכנזית, אך יחד עם זאת, בבית כנסת מאוחד חשוב שגם סביבו ייווצר קונצנזוס. הכוונה היא לעמידה ולישיבה במהלך התפילה. הרגיל בבתי הכנסת השונים יכול לחוש די מהר בעובדה שבעוד התפילה הספרדית מתנהלת ברובה בישיבה, אצל האשכנזים ניכרת חיבה יתירה לעמידה. החל מהנחת תפילין של יד, עבור ב'שירת הים' ובברכת 'ישתבח' וכלה ב'ברכו' וקדיש, האשכנזי הממוצע קם ומתיישב במהלך תפילתו הרבה יותר מאשר אחיו הספרדי.
חשוב לדעת שמאחורי שתי צורות התפילה עומד הגיון הלכתי. הישיבה מסמלת יישוב דעת וקביעות. היא בדרך כלל גם מועילה לריכוז ולכוונה. משום כך, לדוגמה, חובה לברך את ברכת המזון בישיבה "כדי שיוכל לכוון יותר" (שולחן ערוך אורח חיים קפג, ט). מאותה סיבה אנו גם אומרים את מזמור 'אשרי יושבי ביתך' בשחרית ובמנחה, כדי להורות על הקביעות שלנו במקום (ראו בבלי ברכות לב, ב; בשל כך יש להקפיד לדעתי לישב לפני שעומדים להתפלל מנחה).
מנגד, עמידה מבטאת מתן כבוד למלים ולתוכן הנאמר. כך ניתן ללמוד דווקא מעגלון מלך מואב, שכאשר אהוד בן גרא הגיע לארמונו ואמר לו "דבר א-להים לי אליך" הוא קם מעל כסאו (שופטים ג, כ). מסיבה זו חשוב גם לומר את ברכת הלבנה במעומד "שכל המברך על החודש בזמנו כאילו הקביל פני השכינה" (רמב"ם בהלכות ברכות י, יז). הבעיה היא שצורה כזו עושה לעתים רושם של ארעיות וחיפזון; סגנון שלא לחינם מאפיין בתי כנסת אשכנזיים שונים.
כיצד לאור זאת נעצב את התפילה המשותפת – האם נעמיד את הספרדים או שנושיב את האשכנזים? גם כאן, כבכל סוגייה, כדי לפתור עניין זה עלינו לברר מהו הדין ומהי התוספת, מה נדרש על פי ההלכה ומה נוסף לה מתוקף מנהג. נעיין הפעם בדין פסוקי דזמרא, וברשימה הבאה בקדיש ובחזרת הש"ץ.
ובכן, בעניין פסוקי דזמרא, פוסק השולחן ערוך כי את הזמירות "אין אומרים במרוצה כי אם בנחת" (אורח חיים נא, ח). מכאן שיש עניין דווקא לישב בהם. מעיקר הדין נראה שאין חיוב לעמוד בשום שלב שהוא באמירתם. היוצא מן הכלל היא ברכת 'ישתבח', שם נפסק שעל שליח הציבור לאומרה בעמידה כדי שלא יהיה הפסק בינה ובין הקדיש שלאחריה, אם יצטרך לעמוד ממקומו כדי לאומרו (שולחן ערוך אורח החיים נג, א). ואולם, בארצות אשכנז נהגו אחרת. כך מביא הרמ"א (שם נא, ז):
" ונהגו לעמוד כשאומרים: ברוך שאמר, ויברך דויד וישתבח".
מנהג זה נובע ככל הנראה מחשיבותה של ברכת 'ברוך שאמר' אשר מיוחסת לאנשי הכנסת הגדולה שקבלו אותה באמצעות פתק שנפל מן השמים. מכאן הוא עבר אף לברכת 'ישתבח' שהיא החותמת את פסוקי דזמרא. לעמידה ב'ויברך דוד' נמצאו טעמים קבליים וייתכן שהיא נובעת מהכבוד שעושים לעושי מצווה, שכן היה נהוג שבאותה עת נותנים צדקה בבית הכנסת. בכל מקרה, מוסכם על הכל שמדובר במנהג בלבד שאינו מעיקר הדין. הדגיש זאת בעל 'ערוך השולחן':
" ויש נוהגין לעמוד בויברך דוד ובשירת הים ובישתבח… ומצד הדין אין שום קפידא לבד בשמונה עשרה מחויבים לעמוד…"
לאור כל זאת, ובהתחשב בעובדה שישנה חשיבות לומר את פסוקי דזמרא בנחת, נראה שבתפילה משולבת יש לאמץ את המנהג הספרדי לשבת ברוב הקטעים (לבד מ'ויברך דוד' שגם שם נהוג לעמוד, אך לא בשירת הים). בנוגע לברכת 'ברוך שאמר' ו'ישתבח' נראה שיש לאמץ את המנהג האשכנזי לעמוד, וזאת משני טעמים: האחד, מדובר בברכות השבח לקב"ה (כמו הלל) ויש הגיון לעמוד בהם; והשני, שבכל מקרה גם הספרדים נוהגים בימינו לעמוד בברכת 'ברוך שאמר', ואם כך הוא, אין סיבה שלא לעמוד גם בברכת 'ישתבח', שהיא ברכה החותמת אותה.
(ויקהל תשעו)