לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם

מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת
בטרם תשכיביני לישון
וספרי לי על הילד שהייתי
איך שמחתי על הגשם הראשון.
[אהוד בנאי]

השורות הללו נכתבות בשעות שלפני הסערה, והן תקראנה על ידי הקוראים ב"ה רק בשוך הסערה, מתוך תפילה שיהיו אלו גשמי ברכה. גשמים- והרהורים בצידם.
האנושות הגיעה להישגים גדולים ומדהימים. אפילו השמים הפסיקו להיות הגבול. יבשות וימים, רקיעים וירחים נכבשו בידי האדם. ואחרי הכל- במלחמה בין האדם לטיפת הגשם, מנצחת זו האחרונה בנוק- אאוט, פעם אחר פעם.
טיפת הגשם הזו מחוללת סערות ומחלחלת לתהומות, מציפה יבשות ובוקעת הרים, מעלה גלי צונאמי ומורידה אוניות למצולות, נותנת חיים ומשקה את היקום, מפריחה שממות ומוריקה שדות.
ישנן מדינות שהתברכו בכל טוב. באגמים ומעיינות, בימים ונהרות, בשפע מים ומקורות טבע. בשונה מהארצות הללו, כללי המשחק בארץ ישראל שונים לחלוטין. את כללי המשחק בארץ ישראל הבהיר לנו בורא העולם כבר לאחר צאתנו ממצרים ועם הגיענו אל הארץ המובטחת:
"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" [דברים יא].
בארץ מצרים אין צורך להתפלל לגשם, ואין צורך לשאת את העיניים השמימה לראות האם עננים קרבים ובאים. בארץ מצרים יש נילוס גדול, הנותן ביטחון, עוצמה, מים בשפע.
למציאות הזו יתרונות כלכליים ופסיכולוגיים רבים וברורים, אבל גם חיסרון אחד גדול. החיסרון הוא שבארץ מצרים לא צריך להתפלל, לבקש, לשאת עיניים ולקוות. הכל נמצא, לא צריך כלום. זה אולי נראה מושלם, אבל זו אשליה אופטית. כמו אבא האומר לבנו- "קח את הכסף ולך מפה. אל תתקשר, ואני לא רוצה לראות אותך יותר אצלי בבית". הבן אולי מסודר כלכלית, אבל קשר עם האבא אין לו.
בארץ ישראל לעומת מצרים, הכל יותר מסובך, גם עניין המים והגשם: "למטר השמיים תשתה מים". מה שאומר שאין תעודת ביטוח. אתה יכול לחרוש, לזרוע, להשקיע את הנשמה, ואחרי הכל- תצטרך גם לשאת עיניך השמימה, לבקש, ולהתפלל, לדבר עם אבא שבשמים כל יום, שלוש פעמים ביום, להתחנן, לשפוך לב, לחכות לתשובה, והעיקר- להיות בקשר, לדעת שהוא מקשיב, שהוא איתך, שהוא מחבק, דואג ואוהב, גם אם פעמים תשובתו לבקשתך היא שלילית.
האנושות עוד לא יודעת לייצר גשם יש מאין, או להסיע עננים, או להסיט עננים ממסלולם, או לעצור עננים ממעופם.
קשה לנו לבקש, להתפלל, להודות שיש דברים שגדולים עלינו, שאין לנו ממש השפעה עליהם או יכולת לעמוד מולם. אנחנו מאד רוצים לחשוב שאנחנו, וחוכמתנו, ומכשירינו, והטכנולוגיות שלנו מסוגלות לכמעט הכל. אנחנו רוצים לקוות שיש לנו הרבה כח ויכולות- אלא שכל טיפת מים המזרזפת עלינו, או שחלילה נמנעת מלרדת על פני האדמה- מזכירה לנו שבמלחמה הזו בינינו לבינה- היא מנצחת. אתה, האדם, בן האנוש, הכובש והכוחני, המתנשא והשחצני- תלמד להרכין ראש לרגבי האדמה, ולרומם מבט אל על, לצפות לעננים ולגשם האצור בהם- ולהתפלל. כל עמלך וכספך כבר זרועים במעמקי האדמה, ועכשיו, כל שנותר הוא לקוות, לשאת עיניים, ולהתפלל.
אולי האדם המודרני, ודאי העירוני, המוקף במכשירים וטכנולוגיות, הניגש את מתקן המים שבקצה המסדרון או על השיש במטבח, כבר שכח מה מקור הכל, ומנין הכל נובע או יורד. אולי לכן טוב מדי פעם לקבל איזה שיעור גדול בענווה ובאמונה, שיעור אותו נותנת לנו כל טיפה וטיפה של גשם.
(שמות תשעה)