הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בתוך נאומו הנלהב של משה רבינו לישראל עם פרידתו מהם, אנו זוכים בכמה וכמה פנינים של תובנות מחשבתיות עמוקות. אחת מהן היא שני הפסוקים המדהימים בהם משבח ומפאר משה רבינו את הקב"ה (דברים י, יז-יח):
"כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה".
ראשית יש לתת את הדעת לפן החברתי העמוק המתגלה בפסוקים נשגבים אלה, לפיהם גדלותו האלהית של הקב"ה באה לידי ביטוי בראש ובראשונה ביכולתו לחמול ולתת סעד לנדכאים ולחלשים. ניתן לנסח זאת בצורה עמוקה יותר, ולקבוע שהעובדה שהקב"ה דואג לחלשים ואף תובע ממאמיניו לעמוד לימינם מגלה שהוא איננו אל המבקש לכונן מערכת יחסים של כח ושררה. א-להינו איננו מחפש לעצמו הוכחות לכוחו, בניגוד לאתוס הרעיוני של אומות ודתות אחרות. הוא מבקש ותובע מהאדם את עשיית הצדק והיושר. התנהגות של טוּב מצד מאמינו מגלה יותר מכל את עוצמתה המוסרית של הדת, וממילא משקפת את כוחה ואיתנותה באספקלריה של שיעור הקומה של ההולכים בדרכיה. זאת בניגוד לעמדות שפלות שצצו ועלו בשלהי המאה ה-19 למניינם, בהן עוצמתה של אומה וכוחה באים לידי ביטוי בעובדה שהיא לא צריכה לרסן את עצמה, ושאין כח חיצוני שמסוגל לרסן אותה. תורת ה' מכוונת את המאמינים לדרוך בדרך של ריסון עצמי, שהוא ביטוי השלמות הדתית העליון ביותר ("טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", משלי טז, לב).
אולם, חשוב לתת את הדעת לרצף השבחים שהפך, לימים, להיות הנוסח המכונן של ברכת אבות, בראש התפילה אותה אנו אומרים שלוש פעמים ביום: "הא-ל הגדול, הגבור והנורא" (דרך אגב, סמך לקדמותו של נוסח תורני זה בגוף התפילה מצוי בנחמיה ט, לב, שם הוא מופיע בתפילת ראשי הלויים). מה סודו של רצף זה, ובמה כוחו (ביאור קבלי, המכוון כנגד ספירות גדולה, גבורה ותפארת, מצוי בביאור הרקנאטי על אתר, תוך הדגשת הקשר בין רצף זה לאבות האומה, ולא כאן המקום להאריך בזה)?
תחילתו של הדיון יהיה, כמובן, בדברי התלמוד הבבלי (יומא סט, ב), המביא שתי תפיסות עקרוניות ביחס לביטוי זה (לגירסה אחרת ראה ירושלמי ברכות נה, א):
"דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא (בא) משה אמר 'הא-ל הגדל הגבר והנורא'. אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'. אתו אינהו (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ".
דברים אלה מלמדים על שוני מהותי בתפיסת מושגי הגבורה והנוראוּת, בין ירמיה ודניאל לבין אנשי כנסת הגדולה. בעוד הראשונים ראו צורך בנוראות ובגבורה מוחצנות, ובעיקר ביחס שבין ישראל לאומות העולם, באו אנשי כנסת הגדולה ולימדו (אולי אף תוך התייחסות למקור, וכפי שכתבנו בתחילת הדברים) שתכונות אלה אינן באות בהכרח לידי ביטוי בקשר אל החוץ, כי אם ביכולתה של האומה הישראלית לשרוד כישות אוטונומית בסביבה עויינת.
הבהרה נוספת ביחס למהותו של הביטוי שלפנינו נמצא בברכות לג, ב (ראה גם מגילה כה, א וירושלמי ברכות סב, ב):
"ההוא דנחית קמיה (ירד להתפלל לפני התיבה כש"ץ בבית מדרשו של) דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. המתין לו (ר' חנינא) עד דסיים, כי סיים אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי (מי צריך את כל השבחים הללו)? אנן הני תלת דאמרינן (אותם שלושה שאנו אומרים) – אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא (בתורה), ואתו (ובאו) אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה – לא הוינן יכולין למימר להו, ואת אמרת כולי האי ואזלת (והמשכת עוד)! משל, למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו!".
תוכחה קשה זו של ר' חנינא מורה שיש ייחוד דווקא בשלושה שבחים אלה, הגם שקשה להבין ייחוד זה בשכלנו הקט. אנו רק הולכים בעקבות רבותינו אנשי כנסת הגדולה, שתקנו את נוסח התפילה, ומקבלים את שיקול דעתם (בהקשר זה ראוי לציין לקושייתו העזה של הריטב"א בברכות לג, על אודות ההשוואה הבעייתית במשל זה בין התארים המותרים לדינרי כסף).
לפיכך, דומני שראוי לתת כיוון מחשבה קצת שונה על מהותה של התפילה ועל תכלית השפעתה על נפש האדם, כפועל יוצא מברירת התארים הא-להיים המעטרים את ראשה (הדברים שלהלן נכתבו בהשראת דבריו המרוממים של הרמן כהן, בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות"). המתבונן בסדר תפילת שמונה עשרה ימצא שתפילה זו אמנם מטילה את יהבו של האדם על ה', אך היא איננה מסירה לרגע את אחריותו של האדם לגורלו. לדוגמה: "ברך עלינו … ואת כל מיני תבואתה לטובה". האם ניתן להבין שברכת השנים פוטרת את האדם מלדאוג ליבוליו? או דוגמה נוספת: "אתה חונן לאדם דעת … חננו מאתך חכמה בינה ודעת". האם ברכת חונן הדעת נועדה לפטור את האדם מאחריות על דעתו, שכלו ולימודיו, או שמא היא בקשת ברכה א-להית על המעשה האנושי? ודאי שהתשובה הנכונה היא האפשרות השניה. ברכות שמונה עשרה נועדו להעצים את יכולותיו של האדם, ולהפוך אותו לבעל כוחות הנעה גדולים, מִשְיבין שהרוח הנושבת במפרשיו שורשה ויסודה א-להי. התפילה יוצרת, למעשה, מהלך כפול בנפש האדם. תחילה, האדם מבטל עצמו למול א-להיו, והוא מפקיד בידיו את כל כוחות הפעולה שלו. התפילה צריכה לנסוע ממקום של חסר, של חסך, שאותו רק הא-ל יכול למלא. אולם, כפי שציינו, אם התפילה נשארת במקום זה היא איננה תפילה אמיתית, היא לא נוגעת בעולם הזה. זו תפילה שמתאימה לרשב"י ותלמידיו, אך, כידוע, רבים ניסו ללכת בדרכם ולא עלתה בידם (יצויין שרשב"י היה פטור מן התפילה, חיי שעה, לעוצם מעלתו הלימודית). אנו איננו נתבעים באמת לוותר על כוחות הפעולה שלנו, אלא רק להעביר אותם את מהלך זיקוק והזיכוך של הצינור הא-להי. במהלך התפילה אנו אמורים לשאוב עוז וכח, ולהבין שהקב"ה יעמוד לימיננו ויסייע לנו בבנייננו האישי, המשפחתי והלאומי. זאת בכל המדדים כולם.
לפיכך, התפילה פותחת בשבח, שכל מהותו היא הקריאה לקב"ה שיגאל אותנו בכל תחומי החיים שלנו, שייקח אחריות על חיינו וגורלנו. לאחר מכן עוברת התפילה להתמקד בבקשות, בעולם הצרכים האנושי, ולבסוף איננה מסיימת שנית בשבח, כי אם פונה אל ההודאה. הודאה זו אין תכליתה להודות לקב"ה על כל אשר עשה, אוטומטית, מבלי לדעת את תוצאות התפילה. זו הרי הודאה לא אחראית וגם לא אמיתית. ההודאה היא על הכח שהקב"ה מעניק לנו לצאת מן התפילה ולפעול את פעולותינו לשם שמיים ומכוחם.
לפיכך, יתכן שהסיבה בגינה בחרו חכמים להמנע מהפרזה בשבחי האל בראש התפילה, בצד האינפלציה שעלולה להתרחש בתארים אלה, כפי שאכן קרה בבית מדרשו של ר' חנינא, היא כי הקב"ה קורא לנו ללכת בדרכיו, להבין שכוחו בא לידי ביטוי בפעולות שהוא מצפה שאנו נעשה ונפעל. המיעוט בתארים מאפשר יתר הזדהות עם התפקיד הא-להי של בני האדם. הראיה לכך היא, כמובן, ההקשר הראשוני של הפסוק. במה מתבטאות גדולתו, גבורתו ונוראותו העצומה של הקב"ה? ביכולת לחמול על אביונים, מסכנים ודוויים, ולא בפעולות גרנדיוזיות על-אנושיות. הקב"ה פונה אלינו, בתפילה, ומבקש להאציל את סמכותנו לשנות את העולם ואת עצמנו לטובה. באמצעות ההזדהות העמוקה עם טובו יתברך, ועם כלי הפעולה האדירים שהוא העניק לנו בעולמו, אנו דולים מהתפילה את עקרונות היסוד של האומה, הכרה בגדלותו יתברך בעיקר מכח התביעות המוסריות, הדתיות והחברתיות שהוא האציל עלינו, שמגלות את ענוותנותו הגדולה, ואת הצדק והיושר שבדברי א-להינו.
(עקב תשסח)
