גְּשׁוּ נָא אֵלַי

לאחר עשרים ושתיים שנים קשות מתרחש המפגש הדרמטי בין יוסף לאחיו.

האירוע המכונן והטראומטי שהחל בשכם, כאשר האחים השונאים מתנכלים לאחיהם הקטן, משליכים אותו לבור, ומוכרים אותו לשיירה היורדת מצריימה, מסתיים בהפי-אנד כאשר יוסף לא יכול יותר להתאפק ומתוודע לאחיו: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו".

בכל הסאגה הקשה הזאת, שתולות ושזורות  כמה מילות מפתח שיש בהן אולי כדי לתת עוד מימד ועוד זוית מבט לכל האירוע הקשה הזה.

מילת המפתח בתחילת האירוע היא 'מֵרָחֹק'. יוסף שנשלח על ידי אביו משכם לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, מנסה להתקרב אליהם, ואילו הם עוד בעודו מרחוק, כבר מתנכלים להמיתו: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ".

הריחוק והניכור מנשבים מכל מילה בפסוק הזה. האחים לא נותנים לו להתקרב ולגשת אליהם. הם אפילו לא יודעים מה יש לו להגיד, אולי הוא מביא איתו איזו בשורה מאביהם, אולי קרה משהו בבית, אולי הוא רוצה להתנצל ולפתוח דף חדש, כל זה לא מעניין אותם ולא רלוונטי עבורם. השנאה כל כך גדולה, הניכור כל כך ניכר, הריחוק כל כך בולט, ואין שום היתכנות לקירבה, לדיאלוג, להקשבה, ואולי אפילו לפיוס.

יחלפו עשרים ושתיים שנים קשות, בהם האחים יצטרכו להתמודד הן עם מכירת אחיהם, והן עם השקר לאביהם, עלילת הכותונת הטבולה בדם, ועם הצער והאבל שירד על אביהם המסרב להתנחם, ובשנים האלה יוסף יצטרך לשרוד בנסיבות קשות במצרים.

סיום האירוע הקשה הזה, קורה כאשר שלוש פעמים תופיע המילה הכי הפוכה ל 'מֵרָחֹק', וזו המילה 'וַיִּגַּשׁ'.

הפרשה פותחת בכך שיהודה ניגש אל יוסף, כאשר בשלב הזה הוא עדיין לא יודע שזה יוסף, לוקח אחריות ומצהיר על הערבות:

" וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ… כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים".

יוסף שומע את דבריו המרגשים של אחיו, ולפני שהוא מתוודע אל אחיו ומתחיל לספר להם את כל הקורות אותו, וכיצד הגיע לאן שהגיע, הוא מבקש מהם בקשה אחת לכאורה פיזית וקטנה:

" וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי..". תגובתם של האחים מתוארת גם היא במילה אחת: "וַיִּגָּשׁוּ". ורק אז לאחר שהם ניגשים הוא אומר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".

הבקשה הזו של יוסף מאחיו לגשת קרוב אליו, כמו המילים הפותחות את הפרשה: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה", לא באות לתאר רק עניין טכני של מקום העמידה. יש כאן עניין מהותי של סגירת המעגל. האירוע התחיל בכך שהאחים בכלל לא נתנו ליוסף להתקרב אליהם, לא איפשרו לא לגשת ולומר את שיש לו לומר. הכל תהליך ההשלכה לבור והמכירה לישמעאלים התנהל '…מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם..'.

בקשתו של יוסף מאחיו לגשת אליו, היא אמירה לא רק לשעתה אלא לדורות. אחים צריכים לדבר אחד עם השני מקרוב ולא מרחוק. אחים צריכים לגשת איש אל אחיו, להקשיב, לנסות להבין גם אם לא להסכים, לקחת ערבות הדדית ואחריות על מעשיהם.

רק כאשר האחים הפנימו את סדרת החינוך הכואבת והמדממת הזו שנמשכה עשרים ושתיים שנה, יכול יוסף לסיים את הפרק הזה, עם הרבה דמעות אך גם עם שמחה על האחווה ששבה לשרור ביניהם.