הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שתי סכנות אורבות לשלטון בישראל, והתורה בפרשת השבוע מזהירה מהן מאוד מאוד. ראשונה בהן היא "רום לבבו מאחיו" – שלטון השוכח את משימתו העיקרית, והיא להיות משרת לעם ישראל, ורואה את עצמו כמטרה ולא כאמצעי. שלטון זה עוסק מתמקד בשאלת הרווחים הפוליטיים האישיים שלו, בשרידותו, ובטובות ההנאה שהוא מסוגל להפיק ממסגרת תפקידו. שאלת משימותיו העיקריות – הגנה על ביטחון אזרחי המדינה, דאגה לצדק ולמשפט, עשיית החסד וכדו' – נמדדות אצלו בסגנון "הלנו הוא אם לצרינו", והוא מקבל את ההחלטות המדיניות לאור משקל גדול מאוד של האינטרסים האישיים שלו. למעשה, כל אימת ששלטון נופל במלכודת קבלת החלטות לא ענייניות הנובעות מטובתו האישית הוא מבטא את העובדה ש"רם לבבו מאחיו" ואין הוא רואה עצמו כשליח הציבור.
סכנה שניה היא "סור מן המצווה ימין ושמאל". לשלטון ישנה משימה עיקרית, והיא מימוש המשמעויות הפנימיות של האומה הישראלית. משימות אלה רבות גוונים הן – הנדבך הראשון הוא עצם הקיום הלאומי וחיי הכלכלה והביטחון, הנדבך היותר גבוה הוא ניהולם לאור ערכי צדק ומוסר, ובמדרגות גבוהות יותר נמצאות המשימות האידיאליסטיות של האומה – הקריאה בשם ד', וכינון התנאים להעמדת הר ד' בראש ההרים ול"כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". שלטון המתמקד בניסיון לעשות טוב לאזרחיו, ואין בו שאיפות אידיאליסטיות של משמעות הקיום המשותף, יביא בסופו של דבר לחורבן, שכן בלא נשמה פנימית קשה לעמוד בכל האתגרים שהמציאות הקשה מזמנת לנו.
המעיין היטב ישים לב שמדובר בשתי מגמות שלעיתים הן סותרות, שכן ההימנעות מרום לבבו מאחיו עשויה להביא את השלטון להחנפה מתמדת לאזרחיו ולרצון לרקוד לאור חלילם, ואילו ההימנעות מסטייה מדבר ד' מחייבת את השלטון לתבוע מאזרחיו.
התורה אינה עוסקת באזהרה מסכנות בלבד, כי אם מבארת מהן הדרכים להתמודד עמן. גם כאן מדובר בשני סוגים של דרכים. סוג אחד הוא המדיניות המרכזית של "לא ירבה" – טוב לשלטון שלא ירבה בכל סוג של עיסוק – לא ירבה בשחצנות ביטחונית המבוטאת בריבוי סוסים, לא ירבה בקשרי חוץ ובניסיון למצוא חן בעיני האומות כולן המבוטאת בריבוי נשים (נישואי מלכות בזמן המקרא היו נישואים פוליטיים), ולא ירבה בשחצנות כלכלית כי אם ינהל מדיניות כלכלית צנועה ומרוסנת – וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. סוג שני של התמודדות הוא החובה כי השלטון יקרא בספר התורה כל ימי חייו, לאמור: מה שצריך להנחות את השלטון בישראל אינו רק ספרי ניהול העסקים ומערכת היחסים הבינלאומית, כי אם הטמעה מתמדת של המגמה והכיוון, ותשובה עמוקה לשאלה את מה המערכת המדינית מבקשת ליישם, ועד כמה הדברים קשורים לתורה היסודית של עצם הקיום.
גם בלא "מלחמת בין המצרים" אנו יודעים כבר זמן רב כי השלטון בישראל אינו פועל לאור מערכת מצוות זו. לא זו בלבד, אלא ששלטון אינו פועל בחלל ריק. שלטון פועל במסגרת ציבורית, והוא נענה גם למה שהציבור תובע מאתו. מלחמת בין המצרים החריפה את העובדה שמסגרת השלטון בישראל הביאה לרום לבבה מאחיה ולהתעלמות מהאזרחים המשלמים את מחירו הכבד של השלטון, ובד בבד שקעה ברצון להסיר מעליה כל אחריות לזהות הציבורית, ולהעדיף את השקט והשלווה על פני כל עניין אחר. עתה התברר לנו כי על רשלנות משלמים מחיר כבד, ועתה אין אנו זקוקים לוועדות חקירה משפטיות אשר יצמצמו את הדיון למסגרת מאוד קטנה. לשינוי גדול אנו זקוקים, ואת זה לא משיגים על ידי חקירה ממוקדת בשאלה זו או אחרת, אלא בהכרעה ציבורית מה אנו תובעים משלטון עתידי – שלטון שלא ירום לבבו מאחיו ושלטון שלא יסור מחזון האומה הישראלית בשובה לארצה.
תשס"ו
