מטא הלכה כבסיס לתוקף דרשה הלכתית

"רְא֗וּ כִּֽי ה' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי" (שמות טז, כט)
הפסוק נדרש בבבלי כך:
"הני אלפים אמה היכן כתיבן? דתניא שבו איש תחתיו – אלו ארבע אמות, אל יצא איש ממקמו – אלו אלפים אמה. מנא לן? – אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ. דכתיב ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'" (עירובין נא, א).
דברי רב חסדא מתבארים ברש"י על אתר ובמדרש שכל טוב (בובר), שמות, בשלח, טז:
"..אמר חסדא למדנו מקום ממקום, כתיב הכא אל יצא איש ממקומו, וכתיב התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה….. , וחוץ זה מחוץ, דכתיב התם ומדותם מחוץ לעיר את [פאת] קדמה אלפים באמה, הא למדנו שתחום שבת אלפים אמה…"
הגמרא בבבלי דנה בשאלת המקור לדין אלפיים אמה בסוגיית תחום שבת. רב חסדא מציג גזרה – שווה מורכבת וייחודית. היא בנויה משרשרת של חוליות גז"ש והיקש לסירוגין, כאשר כל אחת מהן נראית כדרשה בפני עצמה. מבנה זה מזכיר בצורתו החיצונית את הפורמולה הקרויה בלוגיקה היוונית סוריטס (Sorites). ניתן להבין את הדרשה בשתי דרכים. האחת – בשרשרת זו אנו מעבירים ביטויים סמנטיים בלבד ועיקר הדרשה הוא מן השלב הראשון לאחרון, כהבנת רש"י. השנייה- לפנינו סדרת ג"ש והיקש לסרוגין. ממילה למילה זוהי ג"ש ובתוך הפסוק זהו היקש, כדעת המאירי. בעל תורה תמימה מסביר על אתר כי דרשה זו הינה אסמכתא, מכיוון שפשט הפסוקים עוסק בהוצאת המן ולא ביציאה מן התחום.
במשנת סוטה (ה,ג), אנו מגלים כי לפי רבי עקיבא המקור לדין אלפיים אמה הינו שני פסוקים הדנים בערי הלויים. במדבר ה, ד-ה: "וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב: וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה…".
הדרשה בבבלי לעיל בשם רב חסדא אינה אלא פירוט של דרשת רבי עקיבא במשנת סוטה, הקובעת כי רבי עקיבא סבור שתחומין מדאורייתא. לפי זה אפשר כי הגז"ש הינה בעלת תוקף ואינה אסמכתא. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חולק במשנת סוטה על רבי עקיבא וסבור לפי הגמרא כי תחומין מדרבנן (ראה תוס' ד"ה 'מר סבר', סוטה ל,ע"ב). היוצא מכך, דרשת רב חסדא אליבא דר"א בריה"ג אינה אלא אסמכתא שהרי תחומין מדרבנן.
ניתן לקשור את הדיון כאן לשני צדדים בהבנת אופיו של איסור תחומין. הדרשה לעיל עוסקת בבירור המשמעות של המילה 'מקום', אולם ניתן באותה מידה להניח כי היא עוסקת בפירוש המילה 'יציאה' (='אל יצא איש'). שתי צורות הבנה אלו מבטאות שתי צורות לתפוס את מהותו של איסור תחומין. האם הוא איסור מלאכה האוסר פעולה של אדם, דהיינו: יציאה ממקומו. או שמא נאמר כי זהו איסור שונה מאיסורי מלאכה בשבת בדומה למלאכת 'הוצאה' הנלמדת מאותו פסוק. האיסור לפי אפשרות זו הוא האיסור להיות מחוץ למקום שביתתו. נפקא מינה לדין אדם שהוציאוהו 'ממילא'. (ראו: קהלת יעקב על עירובין סי' טז). במונחים מטא הלכתיים, האם לפנינו מצוות 'תוצאה' או מצוות 'פעולה'?
אם דרשתו של רב חסדא לעיל הינה דרשה בעלת תוקף שאין בה פגם (=אינה אסמכתא), אזי ברור כי יסוד חיוב תחומין הוא חיוב על הימצאות ב'מקום' ולא פעולת יציאה. כל הדרשה נועדה לגלות לנו מהו 'מקום'. אין כאן כל גילוי על פעולת יציאה. ברם, אם מבינים את איסור תחומין כחלק מאיסורי מלאכה בשבת, אזי האיסור הוא על פעולת היציאה ואין משמעות למונח 'מקום' אלא כד' אמות, דהיינו: מהו 'תחתיו'.
(בשלח תשעה)