כשבני ישראל בגדו בה'

מעשה העגל שמסופר בפרשה הוא סיפור קשה וכתם בתולדות ישראל. על פניו, החטא המרכזי המתואר בפרשה הזו הוא של עבודה זרה. "ויעשהו עגל מסכה" רומז לאיסור שבהמשך הפרשה "אלוהי מסכה לא תעשה לך". הקריאה "אלה אלוהיך ישראל" אף היא מצטרפת לתמונה הזו. התגובה של משה לאחר שבירת הלוחות היא "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל". התגובה הזו נראית כמו תגובה דתית מקובלת למציאת אלילי עבודה זרה. ואכן ר' יוסי סבור שכך השמיד משה את העבודה הזרה שמצא. ומכאן הוא מבקש להוכיח שאין חשש של הנאה מעבודה זרה לאחר שנשחקה (תוספתא ע"ז ג, יט). אולם, בהמשך הפסוק מובא שאת המים לתוכם זרה משה את אבקו של העגל השקה משה את בני ישראל. כאן מתברר שהמעשה של משה אינו מלמד בהכרח על הטיפול הנכון בעבודה זרה אלא שלמעשה של משה היתה תכלית ברורה.

מה פשר מעשה ההשקיה של בני ישראל במים הללו? המדרש מבאר שמשה ביקש להשקות את בני ישראל כשם שמשקים סוטה כדי לחשוף את קלקלתה. מי שיינזק מן המים יתגלה כמי שהפר את בריתו עם הקב"ה. מן המדרש הזה מתבאר שהסיפור המרכזי שמתואר בפרשת העגל היא פרשה של בגידה ושל קנאות לה.

עם ישראל הוא כמו אישה שאינה שומרת אמונים לבעלה. כפי שמתארת הגמרא במקום אחר באמצעות פסוק משיר השירים "עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו"- "עלובה כלה שזינתה תחת חופתה". המלך עדיין במסיבת שבע הברכות יושב עם משה רבינו ונותן לו את מתנת החתונה- התורה והלוחות, ובה בעת כבר נרדי נתן ריחו. כמובן שמשל הכלה הבוגדת הוא משל נכון והולם כל תמונה של עבודה זרה בעם ישראל. אבל בסיפור הזה יש צבע מיוחד והוא טמון בתיזמון, כלה תחת החופה. העניין הזה מודגש בתחילת הפרק (לב) כשלמעשה ברור שחטא העגל מתחיל בגלל קשיי ההמתנה למשה "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

החטא היסודי נעוץ בחוסר הסבלנות של עם ישראל ובחוסר הנכונות להיכנס למצב השהיה שבו אין גילוי שכינה, אין ניצוצות ואולי אפילו קשה.

(כי תישא תשפ"א)