אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])כאזרח מן הישוב, אתה רוצה לחשוב ולהאמין שאתה נמצא בידיים בטוחות. אתה רוצה להאמין כי בחדרי החדרים, ברגעים של הכרעות אמת גורליות- בין אם זה בתחום הכלכלי, החברתי, או הביטחוני, בשאלות הרות גורל של פיקוח נפש או כספי ציבור- יושבים אנשים אחראיים ורציניים, שמסוגלים לשים בצד כל ענין אחר, כל מחלוקת, וכל דבר לא רלוונטי, ולקבל החלטות מתוך שיקול דעת אחד בלבד- מה הכי נכון והכי טוב לישראל, לביטחונה ולכלכלתה.
אתה רוצה להאמין כי בדיונים המתקיימים בפורומים מצומצמים וסגורים, הדבר היחיד המנחה את המשתתפים זה טובת הכלל, וכי ברגעי הכרעה שום שיקול או גורם זר לא משפיע על ההחלטות המתקבלות.
ואז מגיעות הבחירות- והכל יוצא החוצה. ופתאום, אתה האזרח הקטן והנאמן מגלה שבדיונים הללו ישבו אנשים שאין להם ולו גרם של אמון אחד בשני. שהאחד לא מאמין לשני. שחלק מהם חושב שהאחרים הם פשוט אסון וסכנה למדינה, ושהחלטותיהם הם ממש סכנה לקיומה של המדינה. פתאום אתה מגלה שמתקבלות החלטות כלכליות על ידי אנשים שאין להם ולו מושג קלוש בכלכלה, והם מודים בכך, שמידע בטחוני מסווג הוסתר בכוונת מכוון ממקבלי ההחלטות כדי לקדם אינטרס פוליטי כזה או אחר, ושבדיונים הרגישים עצמם, דואגים המשתתפים לתעד כל דבר, כדי לכסת"ח את עצמם בבוא העת, וכדי לעשות בו שימוש בקמפיין או מול ועדות החקירה לכשיקומו.
פתאום אתה מבין שהייתה מציאות ביטחונית הזויה ששר הביטחון לא דיבר עם הרמטכ"ל, והרמטכ"ל לא העביר מידע לשר ביטחון, שראש הממשלה לא מסר מידע מלא לקבינט, ושחברי קבינט חושדים אחד בשני, ומגלים חוסר אמון מוחלט איש ברעהו.
פתאום מתברר ששרת המשפטים בעצם חשבה שראש הממשלה הוא סכנה למדינה, וראש הממשלה חשב ששר האוצר הוא קטסטרופה מהלכת, ושכולם חשבו אחד על השני פחות או יותר אותם דברים, ושבעצם ישבו בחדרי קבלת ההחלטות הגורליות אנשים חסרי אמון מינימאלי ובסיסי אחד בשני, אנשים חסרי אחריות לכלל ישראל, לכלכלת ישראל ולביטחון ישראל.
לא אני אומר את זה. הם אומרים את זה.
אז עכשיו מה אמור האזרח הקטן לחשוב, כשפתאום כל הכביסה המלוכלכת הזו יוצאת החוצה ? כשפתאום הוא מבין מי מקבל החלטות גורליות וכיצד הן מתקבלות ? איזה אמון אמור לתת האזרח הקטן באנשים שלא נותנים אמון אחד בשני גם ברגעי האמת ?
אולי הדבר היחיד הטוב בתקופת הבחירות, לאחר שמקלפים את כל הרוע והגועל, ההשמצות והשנאה המתלהטת, זה שדברים יוצאים החוצה, והאזרח יכול פתאום להבין איך מתנהלים הדברים, מי מנהל אותם מתוך איזה אינטרסים, מה הם חושבים אחד על השני, מה מידת האחריות שהם מגלים, ומה שיקול הדעת שלהם. וזה רק הממשלה. עוד לא דיברתי על המשטרה וקציניה.
עצוב לגלות שכך דברים נראים ומתנהלים בחדרי חדרים. הנחמה היחידה היא בכך שלאט אט חודרת ההבנה וההכרה שלא בחירות כאלו ואחרות ישנו את המציאות, ושהפתרון לא יבוא מעוד איזו קומבינה פוליטית.
יותר ויותר מחלחלת לה התובנה וההכרה שצריך לשנות דברים מן היסוד. שיש צורך להרהר ולערער על השיטה והמבנה, על דרכי קבלת ההחלטות, ועל המנגנונים הבאים להגן על עצמם, ועל שליחי הציבור שעושים שליחותם רמיה.
אולי תרומתה היחידה של מערכת הבחירות הזו תהיה בכך שהיא מציפה וחושפת את חדרי החדרים ואת כל המחלות.
זה לא נעים לראות את צילום הרנטגן הזה מול העיניים. הבשורה הטובה היא שהכרת המחלה, והתובנה שהיא מקננת בתוכנו, ושהיא מסוכנת לכולם – היא השלב הראשון וההכרחי בדרך לריפויה.
(תצווה תשעה)
