מקור "מקורי" לשמו של משה רבינו

הגיבור הגדול של התנ"ך, מושיעם של ישראל מטיט היוון של מצרים העכורה, נולד בפרשתנו. ואכן, הקב"ה אופף את לידתו במסתוריות, ובסיפור קורע לב ומדהים כאחד. חשיבות מיוחדת יש להקדיש לשמו של מנהיגנו הדגול, משה. כידוע, השמות בתנ"ך הן תורה חשובה שראוי ללמוד אותה ולבחון אותה. בשמות יש עוצמה גדולה, ופעמים רבות מהותו של האיש טמונה בשמו (ראה אברם-אברהם; שרי-שרה; יצחק; יעקב-ישראל; בניו של יעקב אבינו; בניו של יוסף; בניו של יהודה; נח; אדם וחוה; שמואל; יונה בן אמיתי; עובדיה; הושע; יהושע; נבל; שלמה; ירבעם; ועוד ועוד, יכלה הדף והמה לא יכלו). אולם, דווקא ברגע לו חכינו יותר מכל, הרגע בו נתוודע לשמו של הנער שעתיד להושיענו, אנו מגלים שבת פרעה היא האחראית על מתן שמו. ואמנם, חכמים ראו צורך להרחיב את שמותיו של משה, ולגלות לנו כמה מהויות טמונות באישיות זו, ראו דבריהם במסכת מגילה יג,א, ובמקורות נוספים, על פי הפסוק בדברי הימים א ד,יח: 'ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח, ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד', שנדרש כולו כשמותיו של משה. ראה גם פסיקתא זוטרתא לפרשת ויקרא.
אולם, צליל שונה לגמרי אנו שומעים מכיוונו של החכם הקדמון ר' אברהם אבן עזרא. בפירושו לסיפור משיית משה מן המים כתב כך (שמות ב,י):
"שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה…".
ראב"ע מעניק לנו שני פירושים שונים, ולמעשה הפוכים, בשורות אלה. הפירוש הראשון, ומסתבר שהוא החביב על ראב"ע, סובר שהשם 'משה' אינו שמו המקורי של משה רבינו. למעשה, בעת נתינת השם היה כינויו 'מוניוס', שם בעל גוון מצרי, ככל הנראה. אולם, התורה שכתובה בעברית, תירגמה את שמו, בשל ההקשר של משמעותו – המשייה מן המים. כלומר, גם בת פרעה כינתה את משה על שם היציאה מן המים, אך בשפתה שלה. התורה לקחה את הפעולה אותה ציינה בת פרעה בכנותה את משה – פעולת המשייה, ומכח פעולה זו גזרה את שמו העברי. יחד עם זאת, בשלהי הדברים מסתייג ראב"ע במקצת מפירושו, ואומר שאולי בת פרעה עצמה כינתה את משה בשם עברי מלכתחילה, אחרי התייעצות עם עבריים אחרים, או מתוך היכרות עם שפתם. ניכר שהפירוש השני דחוק ביותר, וקשה להעלותו על הדעת (להרחבה בנושא שמו המקורי של משה רבינו ע"ה, ראו פירושי הרמב"ן והאברבנאל על אתר, וכן במלבי"ם).
אולם, מעניין ביותר המקור של ראב"ע לפירושו – ספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים. מאחורי שם תמים זה מסתתר הספר היסודי ביותר של כת ה"צאבה", עובדי אלילים נבטיים, שהיו מאחרוני עובדי האלילים במזרח התיכון, אף לאחר קום האיסלאם. גם הרמב"ם הגה בספריהם, ובראשם ספר האדמה, או עבודת האדמה, מתוך רצון להכיר לעומק את פולחני העבודה הזרה. וכך כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ג,כט):
"…הרבה מן התורות באר לי ענינם והודיעני סבתם עמדי על אמונות הצאבה ודעותם ומעשיהם ועבודותם… ואני אזכר לך ספרים אשר יתבאר לך מהם כל מה שידעתיו אני מאמונות הצאבה ודעותם… הספר הגדול בזה – ספר העבודה הנבטית, העתקת אבן וחשיה… וזה הספר מלא שגעונות 'עובדי עבודה זרה', וממה שנפשות ההמון נוטות אליו ונקשרות בו. רצוני לומר, עשיית הטליסמאות, והורדת הרוחניות, והכישוף, והשדים, והמזיקים השוכנים במדברות… וסופר על 'אדם הראשון', שהוא זכר בספרו, שבהודו אילן אחד – כשילקחו סעיפיו וישליכו הסעיף בארץ, יהיה רומש מתנועע כרמישת הנחשים; ושיש אילן – שרשו בצורת אדם, ישמע לו קול גדול ויצא ממנו הדיבור דבר דבר; ושעשב שתארו כך וכך, כשיקח אדם מעליו וישימהו בבית הצואר שלו – יעלם מבני אדם ולא יראו אנה יכנס ומאנה יצא… וכיוצא באלו ההבלים הרבה".
מסתבר שחכמי ישראל (ליתר דיוק חלק מהם), הכירו היכרות מעמיקה את הספרות המקצועית המובחרת של עובדי העבודות הזרות השפלות והאוויליות ביותר. כל כך למה? האם לא היו מיטיבים הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא לעשות לו במקום לאחוז בדף מדפי ספר עבודת האדמה הנבטית היו אוחזים בדף גמרא באותו זמן (למען הסר ספק – שאלתי רטורית, וח"ו אינני בא לערער או להרהר אחר מעשיהם וכוונותיהם של גדולי האומה)?! מסתבר שלא, והם ראו בקריאת ספרי הבל ושטות אלו לימוד חשוב, עד כדי הבאת ראיות ממנו לפירושיהם. מהי ההצדקה לכך?
הקושי מתעצם לאור פסיקה מפורשת של רבינו הגדול הרמב"ם, בהלכות עבודת כוכבים (ב,ב-ג):
"ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה, היאך עיקר עבודתה, ומה מעשיה ומשפטיה – צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל! ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור! שנאמר: 'אל תפנו אל האלילים'. ובענין הזה נאמר: 'ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו', שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אע"פ שאין אתה עובדה. שדבר זה גורם להפנות אחריה, ולעשות כמה שהן עושין, שנאמר: 'ואעשה כן גם אני'.
…ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך, ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו. ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו…".
הרי לנו סתירה ברורה ומביכה, כי נדמה שגדולי האומה בכבודם ובעצמם מצפים מאתנו שלא נעסוק בספרים שהם קוראים אותם, היתכן?!
אמנם, יש שתירצו את דברי הרמב"ם הללו מכח דבריו בריש פרק שני מהלכות סנהדרין (ראה גם הל' עבודת כוכבים ג,ב):
"אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה, בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות, כגון רפואות וחשבון, ותקופות ומזלות ואיצטגנינות, ודרכי המעוננים, והקוסמים והמכשפים, והבלי עבודה זרה, וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם…".
הרי לנו שחכמי הסנהדרין אינם יכולים לסמוך על צד שלישי שיספק להם מידע מין בסוגיות העומדות לדיון, אלא הם חייבים להתבונן ולהכיר את החומר מכלי ראשון, בטרם ידונו אחרים עליו. חובה זו כופה עליהם היכרות ברמה כזו או אחרת עם כמות נכבדה של הבלים וכזבים, פרי הדמיון האנושי המפותח. מאחר שכך, צריכים האחראים על שמירת הדעות הנכונות בעם ישראל, ואכיפתן, ללמוד ולהכיר את כל הצורות השונות והמשונות של השטות המדוברת. כך הסביר מרן של כל בני הגולה, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בביאורו על הרמב"ם, 'אור שמח' (הלכות עבודת כוכבים ג,ב), ובדומה לדבריו נקט גם גאון ישראל, ר' משה פיינשטיין, באגרות משה יורה דעה, חלק ב סימן קיא. הוא אף הסיק להלכה מסקנה מרחיבה בהרבה, אחר שהסתייג במקצת מהדין ותחולתו:
"על כל פנים, הדין אמת דלהבין ולהורות ליכא איסור. אבל מצד היתר זה – אין להתיר אלא לגדולי הדור בתורה וביראת שמים, ולא לסתם בני אדם. אבל לקרא מספרים שמבינים משם שהם דברי הבל ושטות, שכותבים שם ששטות זה עשו וכדומה, וכן ללמד בהקורס באופן זה – אין בזה שום איסור…".
ר' משה פיינשטיין מתייחס לשאלה האם מותר לשבת ולשמוע בקורס על הבלים של כת זו ושגעונותיה של קבוצה אחרת, ולהלכה הוא מסיק שמותר, אם וכאשר ברור לשומע ולמסביר שמדובר בכזבים ובהבלים. הטעם לכך פשוט, כפי שכתב הרמב"ם בעצמו. החשש המקורי היה מהפנייה אל האלילים, שעשויה לדרדר עימה את האדם. אולם, אם נהירה לו שפלותם ורדידותם של הכתבים ושל האנשים שהגו ועסקו בהם – לא משמע שיש בזה חשש. אולם, אם קיים צל צילו של ספק שהדברים ישפיעו השפעה נפשית כלשהי על המעיין בהם – יש להמנע מכך, ולהותיר את האחריות על ההיכרות עם הכתבים הללו למורי וגדולי הדור.
אם חשבנו שדברים אלה מתייחסים רק לעבודה זרה בצורתה המקורית – קרי פולחן לגוף כזה או אחר, הרי מגלה לנו הרמב"ם במורה הנבוכים (צוטט לעיל) את טעותנו. מבחינתו, הזיה על פסל הבורא את העולם או אחראי על כמויות המשקעים, אינה רחוקה מאשר לחשוב שבכוחו של אדם להעלים את חברו, או לכופף את כפיותיו ולעצור את שעוניו ממרחק אלפי קילומטרים, זו נבלה וזו טריפה. למעשה, ניכר שגדולי ישראל בחלו מכל העיסוק בהזיות משוגעות אלה, ואף ביקשו למעט את הלימוד שלהם, גם כדי להכיר בטעיותיהם. אולם, מה נעשה ובדורנו בעיסוקים ממין זה משקיעים רצועות פריים-טיים שלמות? אלא – חובה עלינו ללמוד וללמד, ולהפיץ את ביטול ההזיות, כמצוות רבותינו (ואכן, כבר הרימו כמה מחכמי הדור את הכפפה, ויבורכו על כך). למען האמת, לו היו עוסקים בקוסמות מהסוג הישן וה"טוב" דיינו, שכן הקוסמים חוזרים פעמים רבות על כך שכל מעשיהם אינם אלא "טריקים" בעלמא, ואינם אלא מתעתעים בצופיהם, מכח זריזות הידיים והסחת הדעת. איסורם של אלה אינו ברור כלל וכלל (ראה שו"ת בצל החכמה לר' בצלאל שטרן, חלק ד סימן יג; שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז חלק יורה דעה סימן נז; אולם יצא להחמיר כנגדם אף בקוסמים פשוטים הגר"ע יוסף, יבלדט"א, בשו"ת יביע אומר חלק ה, יורה דעה סימן יד), אך במי שמציג עצמו כבעל כוחות, וכוחות אין לו, כמוכח מבדיקות וחקירות מפי מיטב המומחים (ואפילו לו יצוייר והיו לו, אך אסורים בשימוש מדין תורה) – הרי זה איסור חמור, שחובה להרחיק את הציבור מאמונה מוטעית בו. ונסיים בדבריו חוצבי הלהבות של הגר"מ פיינשטיין בתשובה אחרת (אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן יג):
"…בכל אופן אם משקר העושה זה, ואומר שעושה דברים שלא כדרך הטבע הרי יש לאסור, דהא יכול להטעות האינשי אחריו להחזיקו לאיש בעל מופת, ואינש כזה הוא ודאי איש שאינו ראוי ללמוד ממעשיו אף כשלא היה משקר, וכל שכן כשמשקר. ואף בלא משקר, ואומר שהוא עניין טבעי, שנתן לו השי"ת קלות התנועה יותר מאחרים, הרי אין להתראות בזה לפני אינשי רק באופן שיראו ויכירו שהיא מתנועה מהירות ביותר, ולא בעושה באופן שלא יראו ולא יכירו אלא אדרבה יאמרו מזה שאינו ענין טבעי אלא ענין כשפים, שבזה הוא מסית לכשפים, וממילא שאסור אף שלא ישמעו לו האינשי. ואף שליכא איסור מיתה משום שאינו מסית לאיסור ע"ז, אבל איסור מסית איכא לכל איסור…".
(שמות תשסז)