נצח ישראל

הפטרת פרשת זכור מהווה עבורי כתב חידה. היא נקראת סמוך לחג הפורים, משום חובת מחיית עמלק, אולם תוכן האירועים בה אינו משרת כלל ועיקר חובה זו, אולי אפילו להיפך. אִזְכורו של אגג בהפטרה שולי ביותר ולצד תגובתו הגאה על הישארותו בחיים שניתן לבקרה, אך היא לא בלתי הגיונית, מספר הכתוב על אמו הכמעט שכולה, הממתינה לשובו, ומוסיף כך לדרמה נימה אנושית.
אם לא די בכך – מושג הטוב והרע עוברים היפוך בלתי צפוי בכתובים. במקום לדון בעמלק, דן הכתוב בשאול המלך, ובמקום להרשיע את אגג, מצוין ששאול עשה הרע בעיני ה'…
מה בא הכתוב ללמדנו?
קריעת נצח ישראל
פסוקי ההפטרה מתארים אירוע קשה של קריעה.
"וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל, לָלֶכֶת; וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, שְׁמוּאֵל, קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ, הַיּוֹם…" (שמואל א', ט"ו, כ"ז)
בהתרשמות ראשונה, מדובר כאן באובדנו של שאול. ואולם, על פי הכתוב לא מעילו של שאול הוא זה שנקרע, אלא זה של שמואל, ובעצם – של כולנו.
הפטרת פרשת "זכור" מלמדת אותנו מעין מצוות "שמור" : חובת שמירת זכות קיומו הנצחי של עם ישראל.
"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל."(פס' י"ז)
שכחת את תפקידך! מוכיח הנביא בכאב, את המלך שנמשח על ידו. הצלחתו של מנהיג (ישראל, ואולי בכלל) טמונה ביכולתו להביא את עמו לדרגת "נצח", לתִפקוד המצדיק, בעיני בורא עולם, את הישארותו כעם על פני האדמה.
"…וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵםֵ" (פס' כ"ט).
שיקולי השארת אגג בחיים – מלך העם העמלקי אשר תכלית קיומו הוא קטיעת נצח ישראל, משמעו -חוסר הבנה של שאול מלכות ישראל מהי, וניסיון מוטעה ואף יומרני לעמוד על מחשבתו של מנהיג העולם ועל מהותם ה"אידאית" של החמלה, הטוב והרע.
"תיקון" עשו חכמים ל"קריעת המעיל" הנזכרת בהפטרה, בקבעם את מצוות חג הפורים.
משאבדה מלכות בישראל, לצד מצוות "זכור", חובת ה"שמור" – הבטחתו של נצח ישראל, הוטלה גם על כל אחד ואחת מאתנו.
קריאה במגילה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים – מגלמים בתוכם ערכי נצח ומהווים צעד חשוב במימוש התכנית הגדולה.
(תצווה תשעז)