איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (=מקום מחסה עם ירק ומים). כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: 'אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צָמַא! עָיֵף אתה!'. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל', הוי "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה [אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה]" (שמות ג', א-ב). שמות רבה ב', ב.
דרשה זו היא אחת מאגדות חז"ל המפורסמות הידועות לנו עוד מתקופת ילדותנו. עוד בתקופה שבה לא ידענו להבחין בין פשט לדרש, התרגשנו לשמוע על רגישותו הרבה של משה כפי שהיא מתוארת בסיפור הגדי. שמחנו כי זכינו למנהיג שכזה, הרגיש לכאבו של גדי קטן, שקל וחומר שרגיש הוא לכאבו של כל אחד מקהל מונהגיו.
אך לימוד בוגר של דרשה זו, קורא לנו לשאול את עצמנו מניין לחז"ל סיפור זה, כמו גם אגדות נוספות שאינן מופיעות בפשוטו של מקרא. גישה שמרנית עשויה לטעון כי החל מדורו של משה עברו מסורות מאב לבן, ומרב לתלמידו עד לדורו של הדרשן. לפי גישה זו, נראה כי כל תפקידו של הדרשן התמצה בהבאת האגדות המסורות לו לידי פרסום, ואולי גם במציאת אסמכתאות בפסוקים לסיפורים המסורים לו מדור דור.
הגישה הביקורתית המקובלת בקרב מרבית חוקרי האגדה והמדרש, היא שהדרשן יצר את הסיפור מתוך מגמות חינוכיות ודתיות המתאימות לבני דורו. לפי גישה זו, סיפור הגדי נוצר על ידי הדרשן משום שהיה מעוניין לחנך את קהל שומעיו למצוות צער בעלי חיים, מפני שרצה להעצים בפניהם את דמותו של משה, או בגלל שאיפתו להדגיש לקהל שומעיו את החשיבות של ההתייחסות לכל אחד מן הפרטים על ידי המנהיג. עמדה קיצונית יותר של גישה זו, הרואה באגדות חז"ל תוצרים של סיטואציות פוליטיות ספציפיות, עשויה אף לנסות לאתר את הדור שבו נדרשה דרשה זו לראשונה, ולטעון כי מגמתה היתה, לדוגמא, ניגוח של מנהיגות פוליטית מסוימת שאינה רגישה דיה לצרכי הפרט, לטעמו של הדרשן.
לדעתנו, שתי הגישות הללו חוטאות לאמת. קשה לקבל את ההנחה של הגישה השמרנית הטוענת שכל גדולתם של חז"ל הסתכמה בהעברת אינפורמציה גרידא, וכי הם לא ראו עצמם כמי שתפקידם להתאים את תורת הנצח לדורם. מאידך, נראה שהגישה הביקורתית, מתעלמת גם היא מהתפקיד החשוב של חז"ל, לא רק כמחנכי דורם, אלא גם כלומדי תורה לשמה. גם רבני דורנו, לדוגמא, העוסקים בחינוך הציבור משתמשים לעיתים במקורות ככלי להעברת מסר חינוכי, אך אין להכחיש כי במקביל מטרתם היא גם עיסוק בלימוד התורה לכשעצמו, לשם בירור הכתובים והעלאת המסר הטמון בהם.
לכן, נראה שבניתוחה של כל דרשת חז"ל, עלינו להקדים לחיפוש המסרים החינוכיים העולים מן הדרשה, את חיפוש המסר המקראי העולה ממנה. במקרה של דרשתנו, נראה שהקושי המקראי המרכזי שעמד בפניו של הדרשן, היה בירור השאלה מדוע זכה משה, מבין כל יוצאי מצרים, להתגלות האלוקית שבחרה בו כמנהיגם של ישראל. תפקידה של תשובת הדרשן המציירת את ההתגלות למשה כתוצאה של האכפתיות שלו לגדי הקטן, היא הפניית תשומת ליבנו לכך שהמקרא עצמו הדגיש כי בחירתו של משה נובעת ממעגלי האכפתיות שלו, ההולכים ומתרחבים עם ההתוודעות לדמותו.
הסיטואציה הראשונה בה אנו נפגשים עם משה כבוגר, היא כאשר הוא רואה בסבלות עמו, ומבחין ב"אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב', יא). לאור הדגשת התורה שהמוכה היה בן עמו של משה, התערבותו של משה לטובתו, מראה על רמה בסיסית של אכפתיות, של אדם המתערב במקרה שבן נכר מכה את בן עמו. רמה בסיסית זו חשובה במיוחד במקרה של משה, שהיה חשש שגידולו בבית פרעה ינתקו מקרב עמו, אך באופן הרגיל רמת אכפתיות זו נמצאת בקרב מרבית בני האדם, שהמניע הלאומי היה גורם להם להתערב באופן טבעי לטובת בן עמם המוכה.
המקרה השני בו אנו נתקלים הוא המקרה שבו "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים" (שם, יג). במקרה זה, בו שני הניצים הם מעמו של משה, התערבותו כנגד הרשע שבהם, מורה על רמת אכפתיות גבוהה יותר. כמעט כולנו היינו נעצרים ומנסים לעזור ליהודי שחייו מאויימים על ידי מחבל ערבי, אך במקרה שהיינו רואים שני יהודים הנוקטים באלימות זה כלפי זה – האם כל אחד מאיתנו היה מסתכן בהתערבות?
המקרה השלישי שבו ניכרת האכפתיות ורדיפת הצדק של משה, הוא בהתערבותו של משה לטובתן של בנות יתרו. כאן מתעמת משה מול רועים נוכרים, לטובתן של בנות כהן אלילי. התורה מקדישה יריעה נרחבת להדגיש לנו כי מעגלי האכפתיות של משה נפרשים לא רק על המקרה הטבעי שבו הוא מגונן על בני עמו בפני הנוכרים, וגם לא רק על המקרה המורכב יותר שבו עליו להגן על החלש מפני בן עמו, אלא גם על מקרים להם לכאורה אין כל קשר אל משה ועמו – מריבה בין שני בני נכר (מי מאיתנו היה מסתכן בהגנה על ערבי חלש המותקף על ידי ערבי חזק ממנו?…).
לאור קריאה זו, נראה שחז"ל שתיארו את משה כמי שזכה להתגלות האלוקית בעקבות סיפור הגדי, השלימו את המבנה המקראי לאור המגמה שכבר קיימת בו, בכך שתיארו את האכפתיות של משה כמתרחבת אל עבר מעגל אכפתיות נוסף. מעגל רביעי זה כולל לא רק בני אנוש, ישראלים ונוכרים כאחד, אלא כל בריה אלוקית ועל כן הוא כולל גם בעלי החיים.
לאחר שהמקרא עצמו תיאר את האכפתיות ההולכת ומתרחבת של משה כסיבה לבחירתו, ראו חז"ל בפסוק הפותח את פרק ג' המתאר את הקשר בין רעית הצאן לבין ההתגלות האלוקית, רמז לכך שבעיסוקו של משה כרועה צאן יש לראות את השלמתו של מעגל האכפתיות החסר, המקיף את כלל הברואים. כך מתגלים לנו חז"ל לא רק כמי שעוסקים בחינוך בני דורם, אלא כמי שגם לומדים תורה לעומקה, מודעים למבנים ולמסרים הטמונים בה, ואף מרחיבים את המגמה המקראית על ידי חשיפת הרמזים הטמונים במקרא עצמו.
(שמות תשסז)
