הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)כיצד נושאים את שם הקב"ה לשווא, ומהו פשר האיסור לעשות זאת.
חכמינו זכרונם לברכה הציעו פירושים שונים לעניין זה. בראש ובראשונה מדובר בשבועה, שכן שבועה היא זו הנשענת על שמו של הקב"ה במשמעות הפשוטה ביותר של המונח. שהרי מהו ההבדל בין אמירה רגילה, לבין שבועה בשם ה'?. בשבועה האדם נוטל את שמו של הקב"ה כערב לדבריו, וכאילו הוא אומר לאדם המקבל את השבועה: אין אלו מילים שלי בלבד, אלא אמיתותם זהה לכבוד שאני רוחש כלפי הא-לוהים, וכאילו הוא ערב לדבריי. לפיכך, הפרת שבועה או אמירת שבועת שווא משמעם חילול שמו של הקב"ה, שכן על אף ההישענות על ריבונו של עולם, דבריו של האדם נחשפים כעניינים שאינם אמיתיים. גם שבועת שווא – שבועה מיותרת – כלולה באיסור זה, שכן מדובר בשימוש בשמו של הקב"ה לעניינים שאינם ראויים.
ברם, הרמב"ן הרחיב איסור זה לעניינים אחרים המשפיעים על סדר היום שלנו. עמדתו הכללית של הרמב"ן היא שכל מצווה היא למעשה "אב" להרבה תולדות היוצאים ממנה, ואין לראות אותה במשמעות הממוקדת בלבד. על כן כתב כי איסור זה כולל בתוכו גם דברים על דרך הפשט, כגון: לא לומר את שם ה' לחינם אלא להיזהר בכבודו, ולא לחלל את כבודו של ריבונו של עולם בשימוש מיותר בשמו.
דומה שדבריו של הרמב"ן יכולים להיות מורחבים עוד יותר, ולומר כי האיסור כולל בתוכו להשתמש בשם שמיים בצורה מניפולטיבית. אנו נתקלים לעיתים בתופעה כי האדם מבקש לשכנע בצדקותו ופונה לכבוד שמיים כדי להוכיח את דבריו. הוא טוען, לדוגמה, כי הנושא בו הוא עוסק אינו עניין אישי בלבד, ולו הוא היה אישי הוא לא היה מטריח את הציבור להתייחס לדבריו, אולם כיוון שמדובר בכבוד שמיים – יש להתייחס לדבריו במלוא המשקל הראוי לכבוד שמיים. לעתים נכונים הדברים, אולם פעמים רבות זו נשיאת שם שמיים לבטלה. לפעמים הוא אף אומר דברים הדומים לשבועה – והוא לוקח את הקב"ה כעד לצדקת דבריו, ושוב: אם הדברים נכונים הדבר אינו איסור, אולם אם אינם נכונים דבריו חמורים לא רק מצד השקר שבהם אלא בעיקר מצד חילול שמו של הקב"ה.
יותר מכל הם אלה הנושאים את שמו של הקב"ה לשווא, בכך שהם מצהירים על עצמם שהם עובדי ד', "דתיים", אולם בהתנהגותם האישית הם למעשה מחללים שם שמיים. בתחומים סוציולוגיים שונים הם אכן מתנהגים בקוד ההתנהגות החברתית של אנשים דתיים, אולם למעשה הם נושאים את שמו לשווא. הם אנשים לא ישרים, לא הוגנים, פועלים בדרכים המרחיקות את עולמם של האנשים מעולמו של הקב"ה, עושים מעשים שעובדי אלוקים אמיתיים לא עושים, ומנצלים את האמון המסוים שאנשים נותנים בנושאי שמו של הקב"ה לצרכים אישיים ופרטיים. אין מושג כזה "דתי רמאי" או "דתי רוצח" או "דתי אלים כלפי משפחתו" או כל מונח אחר הנושא את שמו של הקב"ה לשווא. הכוונה היא כמובן למצבים שאינם נובעים מכישלון. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולעתים נכשלים. במצבים שכאלה עומדת בפנינו התשובה הגדולה המאפשרת לתקן את מעשינו ולהשיב אותם למסלול הנכון. ברם, בשעה שאנשים הופכים התנהגויות אלה לנורמות התנהגות, ואין הם מבקשים לתקן אותן – הם עוברים על הדיבר השלישי. מובן כי החמור מכולם הוא זה שבשם שמיים עושה עוולות אלה, כאילו ריבונו של עולם מבקש שייעשו עוולות בשמו. אין חילול ד' גדול יותר מאשר לטעון שאין לטהר כביסה מלוכלכת כלפי חוץ כיוון שהדבר יביא לחילול השם, שכן זה עצמו חילול השם היותר גדול: כאילו חפץ ריבונו של עולם בכבודו יותר מאשר בהצלת עשוק מיד עושקו. נושאי שמו של הקב"ה שואפים בכל עת להיות ישרים יותר, צדיקים יותר וטובים יותר למקום ולבריות.
(יתרו תשסז)
