לחם על ים כנרת

לכבוד חג הפסח הקרב ובא, נתבונן באחת הסוגיות המתוקשרות של החג, שצפה ועולה מדי שנה בשנה. המדובר ביוזמתם של גורמים מסויימים להמנע משתיית מי הכנרת (או מי מאגר חשוף אחר) במהלך חג הפסח. הסיבה לכך פשוטה – בכנרת נמצא חמץ. מי מאתנו לא ראה אי פעם חתיכת לחם או פיתה צפה במימיה השלווים של הימה, או כרוכה על חכתו של דייג האורב לצידו?! האם חתיכות החמץ שמתערבבות בכנרת אינן פוגמות במימיה, ובכך אוסרות את השימוש בהם בחג?
כרקע להבנת השאלה, נקדים ונתבונן בחומרת איסור החמץ. אכילת החמץ במהלך ימי הפסח היא מהאיסורים הקשים התורה, ודינה כרת. הדברים מפורשים בתורה בכמה מקומות, לדוגמה (שמות יב,טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי". בחמץ, בשל חומרת איסורו, החמירו חכמים עוד יותר, ואסרו גם את התערובת שלו, אף במינון נמוך מאוד. כך כותב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה א,ה): "חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא". דבריו מבוססים על הגמרא (פסחים ל,א), שם קובע רבא שבמהלך חג הפסח, אם נתערב חמץ במינו (בדבר דומה לו), או אפילו אם נתערב בדבר שאינו דומה לו – אסור. הרי"ף ביאר שם שמאחר שרבא לא נתן שיעור לתערובת, מכאן יש להכריע שהאיסור הוא אפילו בכל שהוא. קרי, אפילו טיפת חמץ קטנטנה, שנתערבה באלף טיפות היתר רבות, אוסרת את כל התערובת כולה.
אמנם, נחלקו על פסיקה זו כמה מרבותינו הראשונים, ובראשם רבנו תם, ורב אחאי מחבר השאילתות, ולשיטתם כמו בשאר איסורי תורה מתבטל החמץ באחד מששים. אולם, כבר אחד מראשוני אשכנז, ר' מאיר הכהן, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, מחבר הגהות מיימוניות (הגה"מ) על הרמב"ם מביא את דברי ר"ת ומעיר:
"ואין לי להאריך, דלא קיימא לן כך (כר"ת, להתיר חמץ בששים), וכל הגאונים כאחת פוסקים כרבא דהכא (שאסור בכל שהוא), ואפילו ר"ת גופו לא רצה להקל בדבר ולעשות מעשה… ומבבל שלחו שיש ספרים ישנים, שיש קבלה בידם שהם מימות רב אשי, וכתיב בהן במשהו".
הרי שסברת ר"ת נדחתה כבר ע"י ראשוני אשכנז, וכך היא המסורת הבבלית העתיקה, ומכאן ואילך יש הסכמה רחבה בשאלת איסור החמץ בתערובת – איסורו בכל שהוא (ראה גם שלחן ערוך או"ח סימן תמז סעיף א). אולם, יש לבחון, האם כל מגע של שני עצמים נחשב תערובת? האם לחם, שהוא גוש באופיו, שנוגע במים מיד מתערב עימם ויוצר תערובת אסורה? כבר בהמשך דבריו מסתייג ההגה"מ מסברה זו, ומביא בשם אחד מתלמידי ר"ת, ר' אליעזר ממיץ (מחבר ספר היראים על מצוות התורה), שבדבר יבש שאינו נוטה להתערבב ולהימחות אין תערובת אסורה, אלא נוטלים אותו ודיינו. אולם, כאן לפנינו המציאות מורכבת יותר, שהרי איננו נוטלים את חתיכות החמץ, ואף איננו יודעים היכן הן נמצאות, ובכן מה דינה של הכנרת (או של שאר מאגרי המים בעולם)?
השלחן ערוך מביא באורח חיים סימן תסז (סעיף יב) את הדין הבא:
"…ואם נמצאת חטה בקועה, או לחם חמץ בכלי של מים, ואין בו כדי ליתן טעם, שהמים צוננים, ובישלו באותם מים תבשיל או לשו עיסה – מותר. ויש מי שאוסר, אם הוא בתוך הפסח".
דבריו של השלחן ערוך מחייבים התבוננות. תחילה קבע שבמים צוננים החמץ לא נותן טעם, ולכן אין סיבה לאוסרם בשום אופן של תערובת עם לחם וכדומה. אולם, נלמד מדבריו שבמים חמים אכן ישנה בעיה. הסיבה לכך פשוטה – פעולת החימום והבישול מוציאה מגרגר החיטה טעם, ומעבירה אותו אל המים. לעומת זאת, במים צוננים אין העברה של טעם, ולכן כל עוד איננו נוטלים לפינו את חתיכת החמץ, לא לקחנו דבר האסור. אולם, מה פשר הסברה השנייה שהביא השלחן ערוך, ממנה עולה שאף במים צוננים יש מי שאסר, אם הוא בתוך הפסח? האחרונים נחלקו בביאור דברי השו"ע הללו. יש שהעלו שכוונתו היא בכבישה, כלומר שהחמץ שהה זמן רב במים (למעלה מיממה), ואז כבוש כמבושל, וכאילו בישלו את החמץ הזה עם המים. יש שהעלה שדברי השו"ע נאמרו רק בכדי להשלים מהלך פרשני פנימי, בהסבריו על הטור, ולעולם אין בצונן שום בליעה, ולא התכוון לומר כן להלכה כלל. ויש שביארו שבכל דיני התורה צונן אינו בולע כל עיקר, אולם בגלל חומרת החמץ, אנו חוששים שמא כן נתן החמץ קצת טעם קלוש במים, ומכוחם ייאסרו.
הנפקא מינות בין שלל ההסברים הללו משמעותיים ביותר לשאלתנו, והפוסקים מביאים אותם במספר רב של פעמים.
לגופם של דברים, בסוגיה שלפנינו קיימות שתי אסכולות פסיקה, החל מתקופות קדומות ביותר. ככלל, בבורות של מים נייחים, הנטייה של פוסקים רבים היתה להחמיר, בדיוק בשל החששות שתוארו לעיל. אולם, במקום שבו ישנה תנועה של מים נמצאו פוסקים רבים ביותר המקלים. הסיבה לכך פשוטה. הסברה המרכזית של האוסרים היא, כאמור, העובדה שהחמץ שהה במים כשיעור כבישה (24 שעות), וממילא דינם כאילו בושלו זה עם זה. אולם, על פי ההלכה כל זמן שמוסיפים למים מדי פעם כמות קטנה של מים צוננים טריים – אלה אינם מגיעים לכדי כבישה. והרי, עינינו הרואות איך בכנרת, כמו גם בכל הנהרות והמעיינות, ישנה תנועה מתמדת של מים. לפיכך, אין שום דרך להניח איסור במים, כי מעולם לא הביאו את החמץ שבתוכם לכבישה, וממילא המים אינם אסורים, כאשר הם נפרדים מהחמץ. כך הורה הרה"ג ר' אליעזר יהודה ולדינברג, בציץ אליעזר חלק יז סימן כג. הרב ולדינברג דן להתיר מסיבות נוספות. הוא מוכיח כי בכל הנוגע לחמץ של נכרים ולחמץ של הפקר, שוב לא חלה החומרא של איסור בכל שהוא. בסוגי חמץ כאלה חוזר דין החמץ לדינם של שאר איסורי תורה, והוא פוסל בששים. האם מישהו מעלה על הדעת שבכנרת, או בכל מאגר מים משמעותי, תימצא במים כמות של חמץ בערך של אחד מששים מסך נפח המאגר? ברור לחלוטין שאין שום אפשרות כזו, ולפיכך גם מטעם זה המים אינם נאסרים.
תשובה ארוכה ומפורטת, כדרכו בקודש, מצויה אצל הגר"ע יוסף, יבדל"א, בשו"ת יביע אומר חלק ז, אורח חיים סימן מד (תשובתו של הציץ אליעזר שהוזכרה קודם לכן, נבעה כתוצאה משיחה בין שני הגאונים הללו). הרב יוסף הוסיף מגוון שיקולים להתיר. בראשם ההקפדה על דברי רבותינו הראשונים, וכן רבא בגמרא, שקובעים שחוסר האפשרות לבטל את החמץ בתערובת אינה אלא בפסח עצמו, אך אם התערובת נוצרה לפני חג הפסח – היא בטלה בששים, וכן אם התערובת עברה את הפסח, חזרה לדין אחד לששים, ואולי אף ביטול ברוב רגיל (שהרי חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן). לפיכך, אם תיתכן אפשרות לדלות מהכנרת לפני החג את המים, ממילא אין בהם שום חשש כלל.
אולם, הרב יוסף מסביר שאף למקום זה איננו צריכים להגיע, וזוהי רק חומרא. לשיטתו, במקומות של ספק ניתן לצרף לשיקולי הפסיקה גם את הסברה שהחמץ בטל בששים בפסח, כר"ת, אף שהיא נדחתה מן ההלכה כאמור לעיל, ואף לא הוזכרה בשלחן ערוך. שכן, כספק נוסף על ספקות קיימים ניתן להתחשב בדעה זו, והיא מסייעת לנו להכריע את הכף לקולא, בעיקר בענין שהשלכותיו הצבוריות גדולות מאוד. כאן מאריך הגר"ע יוסף ומוכיח שגדולי עולם הקלו והשתמשו בספקות ממין דומה אף נגד פסיקתו של מרן, מחבר השלחן ערוך. [למתמצא בדרכי הפסיקה של הרב יוסף ניכרים האומץ והסמכות המרשימה שהוא נוטל על עצמו, ביוצאו נגד פסיקת מרן המחבר בענין, כאשר מדובר בתועלת הציבור.]
סיכומם של דברים, אף שיש המבקשים להחמיר, מכל מקום סברותיהם של גדולי העולם המנומקות היטב, משקפות את רוחם של רבים מגדולי ישראל, שאף בחג הפסח יש להזהר מחומרות משוללות יסוד, בעיקר כאלה שמכבידות על הציבור. אם אמנם אין בדבר שום הכבדה, לא כלכלית וגם לא של חוסר נוחות, אזי יתכן וראוי לשקול פתרונות "טהורים" יותר למי השתייה. אולם, כידוע, משק המים במדינתנו אינו תמיד יציב, ולכן השיקול העליון שצריך להדריך את קברניטי המדינה, במקום שההלכה מאפשרת זאת לחלוטין, הוא הדאגה לנכסים האסטרטגיים שלנו, בדמות רמת מי התהום באקוויפרים השונים, כמו גם מפלס הכנרת והנחיצות של השאיבה ממנה. אם אפשר להמנע מהשאיבה ולשאוב מי תהום, באופן שאינו פוגע במאומה בציבור – ניתן לעשות זאת. אך אם לא – כבר הורו גדולי העולם את דעתם בענין.
(ויקה"פ תשסז)