עניין של שליטה

המצווה והעבירה אינה תלויה ביצר אלא בהתנהגותו של האדם, האם הוא ישלוט על יצרו או שיצרו ישתלט עליו

כבר אמרו חז"ל: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" (זהר, במדבר קלד). אחת המצוות שנתמזל מזלה בבית ישראל הוא חג הפסח. לא רק המירוק וההכנות המרובות שקודם החג, אלא בעיקר החומרות וההידורים הרבים שקיבלו על עצמן קהילות שונות בישראל, כמו מנהג אי אכילת

קטניות, או אי שרית המצה במים וכדומה, והכל כדי להתרחק ממשהו חשש של חמץ. אין ספק בלבי שאילו לא היתה התורה מחייבת אותנו לאכול מצה בערב פסח, היתה המצה המצרך הראשון שיהודים היו אוסרים על עצמם בפסח, שהרי המצה העשויה מקמח ומים היא המזון הקרוב ביותר לחשש של חמץ. ואכן היו יהודים טובים שמלבד כזית מצה בליל הסדר שחייבים לאוכלו מן התורה, לא הכניסו לפיהם בכל שאר ימי הפסח משהו של מצה. ולכאורה יש לשאול על תורתנו הקדושה: אם התורה הרחיקה אותנו כל כך מחמץ, עד שאסרה אותו עלינו לא רק באכילה אלא אפילו 'בבל ייראה' וב'בל יימצא', מדוע לא זו בלבד שלא אסרה עלינו את המצה אלא עוד הטילה עלינו חובה לאכול אותה, למרות שהיא המצרך הקרוב ביותר לחמץ?

חמץ ומצה, המצווה והאיסור, הם תמצית היהדות כולה. במקורות חז"ל מסמל החמץ את יצר הרע, שאחד מכינויו הוא "השאור שבעיסה". כמו השאור המתסיס את העיסה כך היצר הוא הכוח המפתה ומגרה את האדם לחטא. השאלה הגדולה היא- כיצד על האדם להתנהג ולהתמודד עם הכוח הזה? אומות העולם ראו בהתרחקות מן היצר או בחיסולו של היצר את התשובה ההולמת להינצל מן החטא. לכן הכומר הנוצרי אסור בנישואין, וכל המרבה בהתבודדות מן החברה או בסיגוף הגוף הרי זה משובח. לפי השיטה הזו, העיוור שאינו רואה, והחרש שאינו שומע, והאילם שאינו מדבר, ושאר בעלי המוגבלויות הם המושלמים יותר מבחינה מוסרית, מפני שהמגבלות שלהם  מונעות מהאדם לחטוא.

לא כן סוברת התורה. הגיבור אינו זה ההורג את יצרו או המדכאו ומחלישו, אלא "איזהו גיבור הכובש את יצרו", שאז הנכבש נשאר בשלמותו אלא שהכובש שולט עליו ומשתמש בו לטובתו. האמת היא שהיצר כשלעצמו אינו טוב ואינו רע, אלא הכל תלוי בשימוש שהאדם עושה בו. אם ישתלט האדם על יצרו, ירסן אותו וידע לרתום אותו למשימות חיוביות, כי אז מקיים האדם באמצעות היצר מצוה, ואם חלילה ייתן האדם דרור ליצריו, יאפשר להם להתפרץ ולפעול ללא ביקורת והכוונה, כי אז מביאו היצר לעבירה. ועל זה אמרה התורה: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" – "בשני יצריך", והמצווה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו" שאפשר לקיימה רק בחיים משותפים עם אשה. התורה בכללה מחייבת אותנו להיות מעורבים עם הבריות עד ש"הפורש מדרכי ציבור אין לו חלק לעולם הבא". על הכתוב "אנשי קודש תהיו לי" היה רגיל רבי מנחם מנדל מקוצ'ק לומר: מלאכים בשמים – אומר ריבונו של עולם לישראל – יש לי אלפי רבבות, איני רוצה שתהיו מלאכים, המשיכו להיות אנשים, אלא שאת האנושיות שלכם תחיו בקדושה, קדושה אנושית אני רוצה מכם.

מצות המצה ואיסור החמץ מסמלות את שליטתו ואי שליטתו של האדם על יצריו. המצה והחמץ באים מאותו מקור, מעירוב הקמח במים, כשהקמח מסמל את הגוף החומרי והמים את החלק הרוחני שבאדם, ועירובם יוצר את הבצק (שהוא הפוטנציאל של החמץ שהוא היצר הרע בנמשל) והבצק כשלעצמו אין בו לא עבירה ולא מצוה. והנה התורה לא זו בלבד שאינה מחייבת אותנו להתרחק מהפוטנציאל הזה אלא היא עוד מחייבת אותנו להזדקק לו, ולעשות ממנו מצה. להודיענו, שהמצווה והעבירה אינה תלויה ביצר אלא בהתנהגותו של האדם, האם הוא ישלוט על יצרו או שיצרו ישתלט עליו.

(פסח תשפ"ג)