מירון ח. איזקסוןכיהודי מאמין ושומר מצוות, אני מתבייש מאוד נוכח כל המקרים שבהם מתנחלים ו/או מי שמזדהה עימם פוגע בגוף, בנפש וברכוש של פלשתינים ביהודה ושומרון. אני גם מוחה על כך שרבים ממנהיגי הציבור שומר המצוות, הן בצד הרוחני והן בצד הפוליטי, נמנעים לבטא עמדה חד משמעית, ברורה וצלולה נגד פעולות אלה. הפעולות כשלעצמן הן כישלון אמוני חמור, וההימנעות מגינוין הוא כשל ממשי.
מידיעה אישית, אני יודע שהרוב המוחלט של תושבי אזורים אלה סולדים מאלימות זאת, הן עקרונית והן מבחינת הנזק שהיא גורמת להם בפרט ולמדינת ישראל בכלל. עדיין, אני סבור שאנשי יהודה ושומרון ובעיקר רשויות המדינה מסוגלים לפעול בצורה הרבה יותר נחרצת לצמצום משמעותי של פעילות הרת אסון זאת.
כיהודי מאמין ושומר מצוות, אני עצוב מאוד שאנשים ראויים מבססים את דעתם כלפי אמונת ישראל וכלפי הציבור הציוני-דתי כולו על פי פעולות נפשעות אלה. אין זה נכון ואין זה צודק. הכישלון במעשה של מעטים והכישלון בתגובה של רבים הם רעים ומזיקים, כפי שהדגשתי.
אולם, עולמם של בני אדם באשר הם הרבה יותר מורכב ומגוון מכך. כל אחד ואחת מעימנו מצפים להרבה יותר העמקה וזהירות בקביעת עמדות כאשר הדבר נוגע להם. לציבור הגדול והמרתק של הציונות הדתית ישנם לא מעט נציגים פוליטיים לא ראויים. אגב, הרבה מציבור מגוון זה כלל לא הצביע בעבורם, וגם הרוב המכריע מאלה שהצביעו לסמוטריץ' ולבן גביר מסתייגים מהרבה מתפקודם ומסדרי העדיפויות שלהם.
הציבור הדתי לאומי ברובו המכריע אינו ראוי "להתנשא" (ראה מאמרה של נאוה בן-אור, "הארץ" ,23/3) כמו ששום ציבור אינו זכאי להתנשא. ובלי שום התנשאות, רק מתוך כנות וזהירות, אי אפשר להתעלם מהמסירות ומהמחויבות האישית והלאומית של הרוב המכריע באנשי הציונות הדתית.
הדבר מתבטא גם בדברים המוזכרים הרבה פחות כמו מחויבות גבוהה לערכים שביטאה מדינת ישראל הצעירה, כמו היצמדות לתנ"ך, ללשון העברית, למגורים בארץ ולהליכה במשעולי הארץ. לטוב ולמוטב, אין זה הוגן ורציני להתייחס לכלל הציבור הזה בשלילה מוחלטת וכמעט במיאוס.
החברה הישראלית לכל חלקיה מתמחה בהדגשת מוטיב מסוים אשר משרת את מה שאותו חלק בחברה מבקש להדגיש, ומהתעלמות ממרכיבים חיוניים אחרים וקשורים. כך למשל מזכירים לא פעם בצדק את עמדתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ כאשר מבקשים לבסס חששות מהשליטה על אחרים, אולם מתעלמים לחלוטין מעמדתו הברורה לגבי משמעות זהותנו היהודית: תורה ומצוות. בלא מעט מאמרים בנושאים אלה, נוכל למצוא ציטוט מכונן של ליבוביץ על הסוגיה הראשונה, ומנגד אמירה של בוז ומיאוס של הכותב כלפי אמונת ישראל. מובן שזאת זכותו של הכותב, אולם שאלה היא האם הכותב אינו אמור לאחוז בזהירות וכבוד מרובים יותר כלפי עמדותיו של מי שכה נערץ עליו.
מכל מקום, את ההתנהגות הפרועה והמסוכנת (מבחינות רבות) שהזכרנו יש לבלום לחלוטין, גם ביודענו שפעולות פליליות נמשכות לצערנו במקרים שבהם המאבק נגדן נמרץ יותר. גינוי נחרץ וקבוע כלפי פעולות אלה חייב להגיע מצד מנהיגי הציבור הציוני-דתי, מהציבור שומר המצוות בכלל ומכל אזרחי הארץ. אמנם יש בהחלט רבנים ומנהיגים המביעים דעתם זו ברבים, אבל העוול והכישלון כה חמורים שהגינוי חייב להיות חזק בהרבה.
