למדנות חברתית

משה רבינו עליו השלום, הגם שקיבל את תורתנו הקדושה מפי הגבורה, מכל מקום נקרא בפי הקב"ה "מחוקק". "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא). פסוק זה, הלקוח מברכתו של גד, מתאר לפי המדרש את קבורתו של משה (סוכה יג, ב; סוטה יג, ב ועוד). כלומר, ברגעים האחרונים של חייו, השתמש הקב"ה במשה רבינו בכדי להמחיש לנו את גודל מעלתו בעיני המקום – מחוקק.
סביר להניח שהבחירה בשם זה באה לציין את רום מעלתו, את גדלות נפשו של נביאנו הנערץ, שזכה להעמיד על תילה את ההלכה, זכה להורות לנו את הדרך אשר בה נלך, ואת ההדרכות המדודות והסדורות, כדרכה של תורה.
מאחר שזה האופן בו בוחרת התורה לתאר את סופו של משה רבינו, כדאי לעיין גם בתארים בהם נפתחה שירת חייו, המצויים בפרשתנו. כיצד התגלה משה כראוי להנהגה? מה היה סוד קסמו? ברור שלמשה נדרה אינטליגנציה מעמיקה ביותר, בכדי שיוכל לעיין ולברר כראוי את דיני התורה המסובכים, אולם, במפתיע, אנו מוצאים שבפרשת שמות מודגשות תכונות אישיות שונות לגמרי מצדו של המחוקק הגדול.
בשבעה פסוקים בלבד (שמות ב, יא-יז) פועל משה רבינו את פעולותיו הראשונות בשלוש זירות, ולכולן מכנה משותף אחד – רגישות חברתית. תחילה נזעק מרע"ה להגן על חייו של היהודי מתחת ידי המצרי. לאחר מכן הוא ממהר לשפוט ולהכריע בין שני הנצים, ולבסוף מתאמץ משה רבינו להושיע רועות צאן זרות לו ולעמו. אם נשית לבנו למלים המרגשות בהן משתמש הכתוב, נבין עד כמה גדול ורחב היה לבו של מרע"ה: "… וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם … וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ … וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם".
פסוקים בודדים לאחר מכן חווה משה רבינו את חווית הסנה הנוראה, וניכר שרק המאורעות שפירטנו שימשו כבסיס להתגלות נשגבת זו. גם שם נקשיב ללשון הקב"ה, ונראה עד כמה רגישותו שלו גדולה, כביכול: "… רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי … וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי … כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו … וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ … הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם". הקב"ה, המחוקק העליון, ושליחו עלי אדמות, המחוקק האנושי – משה, מוטרדים בראש ובראשונה משאלות חברתיות. למעשה, בכתב ההאמנה של משה רבינו אין כל זכר לציפיות ממנו לשמש בעמדת המחוקק, והתורה הקדושה לא הוזכרה בדבר ה' שם. הסיבה לכך – בעת צרה ומצוקה אין הזמן בשל להורות בדברי תורה. התורה תובעת יישוב הדעת, יציבות ובטחון. עבדים, המצויים במצוקת שעבוד ועוול – אינם יכולים לקבל תורה.
אולם, יש לשאול האם אין בזה בזבוז, כילוי כוחות הידע של משה רבינו. ננסה להעלות על לבנו אפשרות לפיה משה הדגול, במקום להתעסק בזוטות של הוצאת העבדים ממצרים, מתן מים ואוכל, טיפול בתלונותיהם הקנטרניות וכיו"ב, אם במקום כל אלה היה מקדיש משה רבינו את זמנו לעיון והעמקה בתורת ה', ברור שהיה עמנו נשכר, והתורה היתה מתפתחת באפיקים שכליים עמוקים יותר, לא כן?! מסתבר שמחשבות הקב"ה עמוקות מני ים, ודעתנו קצרה מלהשיגן. אולם, נראה שרמז יש כאן, המחייב רגישות חברתית ואחריות לאומית מצד כל מנהיג, ובעיקר מצד המנהיגים מסוג "מחוקק", שבכוחם מוסרים את התורה לישראל, ומוסיפים עליה נופך משל עצמם.
דוגמה ומופת לכך נמצא אצל גאון ישראל, השר של דיני משפטים, הרב אריה ליב הכהן ממיץ, מחבר ספרי המופת "קצות החשן" (על שלחן ערוך חשן משפט), "אבני מילואים" (על שלחן ערוך אבן העזר), "שב שמעתתא" (חקירות בסיסיות בדיני ספקות) ועוד. תלמיד חכמים עצום זה ניצל היטב את משאבי שכלו הכביר לטובת העצמת לימוד התורה, וחידש יסודות על גבי יסודות של למדנות מבריקה ובסיסית, שעולם הישיבות היה דל ביותר בלעדיהן. ספר הביכורים של הרא"ל היה שב שמעתתא, וכה כתב בהקדמתו:
"… הקונטרס הזה חברתיהו בעודי בימי הילדות והשחרות. ואבני פינותיו – טרם היותי לאיש ירה יריתי … ומאשר יקר בעיני חבורי זה, נעים לי מאד, כי יבכר לחידושי וכי הוא ראשית בכורי פרי מזימות לבבי. למען אלה הבאתיו אל הדפוס לשלמי נדרי היום…".
נפנה ונראה מה העסיק והטריד את הגאון המשפטי היקר הזה, בשוטחו את הקדמת ספרו החשוב (הקדמה זו חשובה ביותר לכל בחור ישיבה, באשר היא מתווה את תכלית הלימוד וערכו). ר' אריה ליב מתאר את הסיבה שבעטיה החמיר הזוהר יותר על פרנסת המסכנים ביום טוב מאשר בשבת קודש. הזוהר ממשיל את הדבר למלך שהודיע לידידו שבכוונתו להתארח אצלו. ואכן, ביום המיועד הגיע המלך לבית אוהבו, אך הופתע לגלות שלא נעשו הכנות משמעותיות לכבוד ביקורו, וזעמו גאה בו. לפתע קיבל המלך אגרת בהולה מידיד אחר שלו, המפציר בו לסור מייד לבקרו. בהגיע המלך לבית הידיד השני הופתע גם כן שאיש איננו חש לכבודו, ולא טרחו באירוחו כלל. בנקודה זו התפרץ המלך והורה להרוג את האיש ולהחריב את ביתו עד עפר.
אם כי שני המקרים חמורים ביותר, מכל מקום במקרה הראשון המלך היה יוזם הביקור, והמארח פשע בשלא קיים את מצוות המלך. אולם, הידיד השני יזם ביקור של המלך, מתוך כוונה ברורה לבזותו. איש לא הכריח אותו להזמין את המלך, ובהזמנתו הוא גילה שהוא מתחייב לארחו באחריות מלאה. על עוון כזה קשה לסלוח. בדומה לכך, בשבת קודש הקב"ה יוזם את המפגש עמנו, ולכן חשוב שנדאג שלכלל ישראל תהיה יכולת לקיים את השבת כהלכתה. אולם, ביום טוב המארחים הם ישראל, שהרי, כנודע, קביעת זמני החודש נתונה בידינו אנו. אם כן, כאשר אנו מזמנים את המלך לפגישה עמנו, לא יעלה על הדעת שייוותרו אנשים מכלל ישראל מחוץ למעגל השמחה והחדווה. אי אפשר לארח את המלך כאשר המצוקה נמצאת מחוץ לשדה הראייה שלנו, כאשר נח לנו לפרנס ולקדם את בני ביתנו, תוך התעלמות מצרכי האומה בכללותה.
לאור משל זה כותב ר' אריה לייב את תמצית הקדמתו (אני מביא את הדברים בדילוגים, אולם ראויים הם להשמע מפי אומרם):
"… עתה ישכיל כל איש ויבין צורך האחדות עתירי ומסכני, ולעשות צדקה בכל עת, וביותר לעניים ת"ח להחזיקם בתורת ה'… צרורות וקשורות ונאחזות נפשותינו אשה באחותה כי אין התחיה כי אם ע"י התורה, ואם לא יתקשרו ההמון עם התלמידי חכמים – מאין יבא עזרם? וממה יחיו? …
כי עיקר הבריאה אינה רק עבור התורה, וכל ישראל כאיש אחד, ובו אברים פנימים וחיצונים, וכל חיתם הוא מהלב, וכשיש אבר מדולדל מגוף – אז אין לו חיות הלב, וכמו כן תלמידי חכמים שבדור הם הלב, ובהם משכן החיות, וכשמחוברים עמא דארעא עם הלב, דהיינו לתלמידי חכמים… אז החיות מהלב וכל האברים אחד הם ירגישו איש בהרגשת רעהו, אבל אם פירשו עצמם מתורה ומתלמידי חכמים, הם רק כאברים המדולדלים שאינם מרגישים איש ברעהו, ולכל הגוף בכללו הוא חסרון …
ולכך אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, וביותר יזהר האדם מגדר האהבה והאחוה לבלתי עשות רע איש לרעהו, ואמרו ז"ל יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכ"ש שלא יגזול אותו… ע"י המצוות משרה השכינה בישראל … כי ע"י המצות הם נאחדים ונאחזים, וע"י העונות נפרדים זה מזה. וזה היה כוונת הלל שאמר להגר 'ואהבת לרעך כמוך – ואידך פירושא זיל גמור', פירוש שאר המצות הם פירושים להאחדות, אשר על ידם יתלכדו בני ישראל ויהיו אחד… 'ואהבת כו' ' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, והיינו הכחות העליונים יתאחדו, כי כולם נתנו חלקם אל האדם … ולכן יש לכוון קודם כל לימוד ומעשים טובים היחוד ההוא בקיום מצות 'ואהבת לרעך כו' ', והיה כל ישראל איש אחד וגם מולידיהם יתאהבו ויתאחדו. ובמה שכתבנו יובן מאמרם … 'אין אליהו בא לא לרחק, ולא לקרב, אלא לעשות שלום ביניהם, שנאמר הנני שולח כו' ' … ואז נראה בשמחת ציון ובנין ירושלים במהרה בימינו אמן סלה".
ראו עד כמה תבע גדול הלמדנים בפתח ספר ביכוריו לדאוג לקשר ההדוק בין כל חלקי האומה, חזקים רוחנית כחלשים רוחנית, לשמור על אחדות האומה כתנאי בסיסי לקיום התורה והמצוות כראוי, וכתנאי הכרחי לביאת המשיח במהרה בימינו.
במעלת משה רבינו, המחוקק הגדול, נדרוך, ונשאף להעצמת הלמדנות, אשר בה תפארתנו דורות על גבי דורות. אולם, נזכור היטב מאיזו תודעה פצח מחוקקנו במסעו המשפטי, ולהיכן סבר "בעל הקצות" שצריך לתעל את כישורינו הלמדניים, ואת שאיפותינו הכלל-ישראליים.
(שמות תשסח)