ד"ר עמוס בר דעעמוס בר דע
פרשת משפטים עתירה במצוות (ג"נ מכלל תרי"ג) שחלקן הגדול בכלל מצוות שבין אדם לחברו המתייחסות לסדר נזיקין אשר בתושבע"פ. בתקופה האחרונה התקיים גל נוסף של שיח ציבורי אודות מקומו של המשפט העברי במסגרת המשפט הכללי. ניתן לומר כי המשפט הכללי והמשפט העברי עוינים זה לזה, כאשר הכללי רואה בעברי משפט דתי ללא תפיסה שוויונית ואזרחית, בעיקר מכוון שבסדרי הדין של משפט זה מתקיימת הפליה כנגד האוכלוסיה הנשית הפסולות להעיד ולדון, והעברי רואה בכללי "ערכאות של עכו"ם" ואוסר לאדם מישראל להתדיין בהן. השאלה מה ערך המוסף לכך שבית משפט הישראלי בבואו לדון במסגרת המשפט הכללי יתרצה במקרים מסוימים לקבל את השראתו מהמשפט העברי? האם יש כאן הישג דתי בערבוב מן בשאינו מינו? בעת הזו המשפט העברי והמשפט הכללי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת ולכן למשפט העברי מדור משלו בדיני אישות. בנוסף הרוצים להתדיין ע"פ דין תורה יכולים לדון בבית דין לענייני ממונות הנחשב במערכת המשפטית הכללית כבורר בלבד.
האדם הדתי בישראל משווע לכאורה לכך שעם ישראל בארצו יקיים את מדינתו על כל מוסדותיה ע"פ תורת ישראל, לא רק ברשות השופטת אלא אף במחוקקת ובעיקר ברשות המבצעת. השאלה שהועלתה כבר לפני שנים רבות ונכונה עד ימיינו היא האם בפועל קיימת יכולת לנהל מדינה מודרנית על פי הלכה שעוצבה בתנאי גלות? לכאורה אפשרות זו קיימת בכח אך היא עדיין לא יצאה לפועל רק משום שהפסיקה ההלכתית נוצרת בד"כ כאשר הדבר בה לכלל מעשה. האם באמת הדבר לא בה לכלל מעשה?
במשך כל שנות קיום המדינה עמדו מקרב המגזרים הדתיים שלוחי ציבור שעמדו ואף עיצבו חלק ממוסדות המדינה, הם היו בין מקבלי ההחלטות המדיניות, עמדו בראש מיניסטריונים ועוד. חלק של שליחי הציבור הדתיים היו והינם עדיין נאמנים לדמויות הלכתיות ראשונות במעלה, ולכאורה היה עליהם להציג דגם של מינהל ציבורי שוויוני שיהווה מופת, וירים את קרן תורת ישראל, אך במקום זאת נוצרה תפיסה והתנהלות מגזרית בה הציבור הדתי רואה בשליחיו בלדרים לשמירת האינטרסים הסקטוריאליים של הציבור הדתי ולפעמים אף על חשבון האינטרס הכללי. כך נוצרה פוליטיקה שבה מתגוששים נציגים של מגזרים שונים בחברה הישראלית כדי לקבל נתח גדול יותר ממשאבי המדינה, התנהלות לא שוויונית ואינטרסנטית זו אינה יכולה להוביל למינהל תקין אלא למצב של "כל דאלים גבר", כאשר כוחו של מגזר אחד על העליונה, ישופה הוא על חשבון שאר חלקי החברה, דבר שהוא גזל הציבור ממש. האם זוהי תפיסת תורת ישראל? ואולי דווקא זו הדוגמה המציגה את החסר הקיים בהלכה בכל הקשור להתנהלות ציבורית, כי הרי במידה והייתה פסיקה מסודרת בהלכות של בין אדם לציבור אזי נבחר הציבור היה מחויב לקיים תפיסה מדינית כוללת הרואה את כל הצבורים כאחד ולהציג התנהלות הקשורה לאינטרס של כלל הציבור. ברי כי כאשר שליח ציבור דתי מעדיף את המגזר שהוא שלוחו על פני מגזרים אחרים של הציבורים החילוניים הוא עושה זאת לפי תומו ואף בגיבוי של מורי ההוראה בציבורו מכיוון שהוא סבור כי הוא מקיים הפלייה מתקנת ורואה חיוב דתי להגביר את המשאבים לסקטור המייצג את תורת ה' על-פני הסקטורים החילוניים. התנהלות פסולה זו הנחשבת כמותרת ואף לפעמים כחיונית מוכיחה כי התפיסה של "ישראל בגויים" עדיין קיימת, שכן אולי ההלכה התירה זאת כאשר ישראל בין העמים וכנראה עדיין נחשבים אנו בעייני מורה ההוראה הציונים ואלו שאינם ציונים לעניין זה "ישראל בין הגויים", זאת למרות שחלק לא מבוטל רואים במדינה "מלכות ישראל".
ההתנהלות הקיימת מאדירה חילול ה' ואינה קולעת למטרה העיקרית של העמדת מערכת פוליטית השואבת את הווייתה מעקרונות התורה, היא מקדמת פעילויות שסופן אינטרסים אישיים הכוללים מינויים פוליטיים, מערכות שאין בהן צורך אשר נוצרו רק כדי ליישב בהן את אנשי שלומנו, ובכך אין אנו מעמידים אלטרנטיבה תורנית להתנהלות ציבורית ראויה ואין אנו מביאים שום בשורה חדשה לפוליטיקה הישראלית אלא משחקים ע"פ חוקי המשחק הקיים ובמקום לנסות לשנות את חוקיו, מעתיקים אנו את המעוות ומשכללים אותו בשם ה', ומה לנו כי נלין על כך שהמשפט העברי אינו אטרקטיבי בזמן שכשלנו בייצוג משפט התורה במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.
(משפטים תשע)
