הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"מה אני יכול לעשות", היא שאלה הנשמעת תדיר מפיהם של אנשים אשר השתכנעו כי ישנה משימה חשובה העומדת על הפרק, ואף יש בהם רצון עז להיות שותף במאמץ הנדרש כדי להשיגה, אולם יש להם תחושה כי אין הם מסוגלים להשפיע על שינוי המצב. בדרך כלל, הבעיות נראות בלתי ניתנות לפיתרון, והן מתרחשות בסדרי גודל עצומים שלמעשה לאדם הבודד אין השפעה עליהן; פעמים רבות התחושה היא כי אין טעם בפיתרון חלקי – אדם חי בתחושה של "או הכל או לא כלום", וכשמדובר בהישגים חלקיים הוא נסוג לאחור ואינו מוכן ליטול חלק במאמץ; פעמים רבות כלל לא ברור מה באמת צריך לעשות, ומלבד נענוע ראש וצקצוק שיניים כי חייבים לשנות את המצב לא התקדם שום דבר בהיבט המעשי של האתגרים השונים.
חוכמת החיים מלמדת כי כל אלה אינם נכונים. אל לנו לאמץ את תפיסת קהלת ולחשוב כי הכל נקבע מראש ואין השפעה למה שאנחנו עצמנו נעשה. אפילו קהלת עצמו הגיע למסקנה כי עליו לשלח את לחמו על פני המים מתוך אמונה שביום מן הימים ימצא אותו. ברם, אין צורך להתבסס רק על אפשרויות תיאורטיות בלתי צפויות מראש. ניתן לראות בפועל כי לא זו בלבד שאנשים פרטיים רבים שינו את העולם גם כשלא תפסו עמדות שלטוניות ואף שלא היה להם מבנה ותקציב לעשות זאת, אלא שלמעשה מסלול ההתקדמות אינו חייב להתרחש דווקא על ידי מהפכות גדולות. פעמים רבות צירוף של מעשים קטנים של הרבה אנשים מביא אותנו למקום טוב בהרבה, והעובדה כי נמצאים במסלול של התקדמות ופיתרון מביאה להכפלת התוצאות ולשינוי משמעותי.
כזה הוא המצב היום בתחום הגיור. ישנם כמה וכמה צווארי בקבוק. חלקם אינם בידי אדם מן השורה, כי אם ביד בתי הדין, שחלק מהם נוקט מדיניות הנראית מנוגדת לחלוטין להלכה הקובעת את היחס הראוי לאדם הבא להתגייר. שאלת ההתמודדות עם בתי דין אלה קשורה לתחום רחב בהרבה, והיא בינתיים אכן קשורה יותר בעולם ההנהגה והשלטון. ברם, צואר בקבוק נוסף הוא הצורך האמיתי במשפחות מלוות את המועמדים לגיור. משפחות אלה עושות מלאכת קודש, ומשנות בכך את העולם. הן פותחות את בתיהן ואת ליבן בפני המבקשים להתגייר ועל ידי כך מזמינים אותם להצטרף לעם ישראל. אמנם, באופן עקרוני אין לנו שום עניין לגייר גויים מהעולם כולו, אולם על אלה שחיים בתוכנו אנו מופקדים, וזו משימה לאומית להכניס אותם בגבול ישראל כדת וכדין, כדי למנוע נישואי תערובת חס ושלום וכן כדי למנוע התפרצות חברתית מכלה כל.
משפחות יקרות אלו לא רק מקרבות אלא גם מלמדות. אין דרך נכונה יותר ללמוד יהדות מאשר לעשות זאת בחיי המשפחה בישראל. אין ספר לימוד הלכה שבעולם שיכול להשתוות להתארחות מידי פעם במשפחה שומרת שבת ומתענגת בו. בשל כך, גם בתי הדין תובעים זאת, והמשפחה מוצאת עצמה מליצת יושר על המועמדים לגיור שחיו בתוכה, והם אכן מבקשים באמת להצטרף לאומה הישראלית. והיה כי תרבינה המשפחות המוכנות לשאת באתגר קודש זה, יתברר לנו כי ישנו תהליך שלם שהציונות הדתית מבססת אותו, והוא שמירת קדושת עם ישראל ומניעת נישואי תערובת, כמו גם מניעתה של צמיחת תרבות נספחת לא-יהודית בהיקפים עצומים בתוך מדינת ישראל.
ידעו נא האחראים על הגיור בישראל כי אנו נכונים למשימה זו, ואנו נפתח את בתינו בפני אלה המבקשים להצטרף לעם ישראל. לעולם אין אנו שוכחים כי אימה של מלכות (רות המואביה) צמחה דווקא על רקע פתיחת הלב של בעז והכרה במעשה הגדול שהיא עשתה, ובדרכי הגיור שגוירה. סיפור זה ועוד רבים אחרים מהווים לנו אור ומופת, ודרך נכונות זו נתקדם עוד יותר לקראת דמות מלאה של האומה הישראלית.
(וארא תשסח)
