רוצים לפגוע בחירות הפרט?

בג"ץ קבע כי אין לבתי החולים בישראל סמכות לאסור על הכנסת חמץ בפסח, לבצע חיפוש במזון ובכלים של באי בתי החולים. השופטים קבעו כי האיסור הגורף על הכנסת חמץ "פוגע בזכויות יסוד לאוטונומיה של הפרט ולחופש מדת".

השבת נקרא את פרשת בא. בפרשה שלנו מתרחש הפלא של הפיכת ישראל לעם. בפרשה נצטוו משה ואהרן על מצוות הפסח, הקרבת הקרבן ודיני חמץ ומצה, דברים שנוהגים "לשעה" ודברים שנוהגים "לדורות". 'פסח מצרים' ו'פסח דורות', הינם מושגים המוכרים לנו כבר מהמשנה (פסחים פ"ט, מ"ה), כאשר 'פסח מצרים' מתייחס לפסח אשר נחגג על ידי בני ישראל בהיותם במצרים, ואילו 'פסח דורות' לזה הנחגג במהלך הדורות שנה בשנה.

לאחר מכן מסופר שמשה קורא לכל זקני ישראל ומעביר להם את הציוויים הנ"ל (שם, כ"א). אלא שמשה מעביר תקציר מתוך הדברים ולא את כל הציוויים כולם. משתמע שאף לדורות יש לנהוג מעין זה, "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו חג לד' לדרתיכם חקת עולם תחגהו" (שם י"ד), 'פסח דורות'.

איסור אכילת חמץ הנעדר מ'פסח מצרים', מקבל מקום נרחב ב'פסח דורות' מדוע? האיסור לאכול חמץ מצריך גם להשבית את השאור מהבתים, ושהוא לא ייראה ולא יימצא. מה החומרה הגדולה של חמץ?! חמץ הוא ההפך של 'לחם עוני', חימוצו של לחם דורש חומרים, זמן וחומרי בעירה, הנמנעים מעבד אשר גורלו הוא עבודה המפריכה את הגוף. לחם חמץ, שאנו מקבלים אותו כדבר מובן מאליו, הוא חלום חייו של עבד עשוק ורצוץ. בני ישראל עבדו את פרעה בפרך, לחם חוקם היה "לחם עוני" במשך יותר ממאתיים שנה. לזיכרון השעבוד לא די בלילה אחד של זיכרון,  'פסח מצרים'. כאן מתאימה יותר תקופה ממושכת של התנהגות מוגדרת, אכילת מצה ואיסור החמץ "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ… כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשן עד יום השביעי" (שם, ט"ו- ט"ז).

ב-19 באפריל 1903 החלו פרעות קישינב, קהל משולהב החל לבצע פוגרום ביהודי העיר בטענה שהם רצחו נער ונערה כדי להשתמש בדמם למצות הפסח. בלחץ הגדול למצוא פתרון למצוקת היהודים במזרח אירופה, הועלו בפני הקונגרס הציוני באותה השנה שתי הצעות להקמת מושבה יהודית ייעודית.

שמונים שנה לאחר מכן, כאשר מדינת ישראל הפכה מרעיון הזוי למציאות ממשית, כתב אהוד מנור את השיר 'אין לי ארץ אחרת' לזכר אחיו יהודה וינר שנהרג במלחמת ההתשה. 'אין לי ארץ אחרת' מוצג כשיח המפרט את ה'אני מאמין' של דובר השיר. זהו שיר הצהרתי הנוגע בשורשי הקיום הישראלי ומנסה לענות על השאלה הקצת משונה – למה לחיות במקום הזה?

בהמשך לפרשה המתארת את 'פסח מצרים' ו'פסח דורות', מובאים הפסוקים הבאים "והיה כי תבֹאו אל הארץ אשר יתן ד' לכם כאשר דִּבֵּר, ושמרתם את העבֹדה הזאת. והיה כי יאמרו עליכם בניכם מה העבֹדה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, ויקוד העם וישתחוו" (שם, כ"ה-כ"ו). מה מקומם של פסוקים אלו, מדוע ערב היציאה ממצרים מסביר משה את הקורות אותם בהגעתם אל הארץ, ומה עליהם להשיב לבניהם? כלומר, כשתבואו אל הארץ ותבנו את חייכם הלאומיים, וכבר תהיו "עם נורמלי", תשמרו את העבודה הזאת, את הזהות הזאת. כי אולי דווקא אז יתעוררו הקושיות של הבנים כפי שמתאר הפסוק שאחר כך. שאלת הבנים המוכרת לנו מההגדה של פסח הינה חלק מיציאת מצרים וממעשה המצווה של 'פסח דורות'.

פרופ' ישראל אלדד (שייב) במאמר שנכתב בימיו של סטלין, שנים בהם נלחם השלטון בכל גילוי דת או תרבות יהודית- למשל, באכילת מצות בפסח, כש'העקשנים' שבין היהודים נאחזו בכל כוחם במצווה זו, ואפו את מצותיהם במסתרים. וכך הוא כותב, עומדת כל ההיסטוריה שלנו בסימן לידתנו, פריצת גדר הטבע, בקיעת הים ההיסטורי שרבים העמים שטבעו בו. שום הסבר רציונלי לא הצליח עד כה לבאר את התופעה של קיום עם ישראל. לכן, "ֵזֶכר ליציאת מצַרים" הוא העמוק מכל הזיכרונות מכיוון שהכוח האי-רציונאלי שפעל אז – ממשיך ופועל. כך הפך 'פסח מצרים' להיות 'פסח לדורות'. החד- פעמי עשה לו לחוק. לנו ולא לעמים אחרים.

ההגדה של פסח עוצבה לאחר חורבן בית שני כתחליף לטקס קרבן הפסח שהתקיים בתקופת בית המקדש. על רקע השעבוד למלכות הרומית הדגישו מחברי ההגדה את התקווה לגאולת העם, המכונה בימינו גאולה לאומית. מימושה של תקווה זו התגשם עם הקמת מדינת ישראל. היום יותר מתמיד חשוב לא לשכוח את התפקיד המחנך של 'ליל הסדר'.

בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות. החמץ מקורו בשאור שבעיסה המתסיס ומחמיץ אותה, וזו נמשלה כבר בימי החכמים ליצר הרע. ביעור החמץ הפך למעשה סמלי המבטא התנקות פנימית מן הרוע שבאדם, מהלב שהחמיץ. אכילת המצה בפסח מבטאת את הכמיהה להתחלה חדשה המאפיינת את תקופת האביב. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים, ומבקשת האוטונומיה והחופש של הפרט.

(בא תשפ"א)