זכר ליציאת מצרים

פרשתנו חותמת את סיפור יציאת מצרים, ומעבירה את ישראל לחיי המדבר. עם זאת, יציאת מצרים תמשיך ללוות אותנו לאורך כל תקופת התורה, ואף מעבר לה. שהרי, רבות ביותר הן המצוות שאנו מקיימים זכר ליציאת מצרים. יתר על כן, חז"ל הורונו שיש חובה מתמדת לזכור את יציאת מצרים בכל יום, לילה ויום (משנה ברכות א, ה):
"מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים טז) 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. 'ימי חייך' – הימים, 'כל ימי חייך' (כלומר התוספת של התורה במילה "כל" מרבה משמעות חדשה) – הלילות. וחכמים אומרים: 'ימי חייך' – העולם הזה, 'כל ימי חייך' – להביא לימות המשיח".
[בהזדמנות זו ראוי להפנות לפירושו הנפלא של הרמב"ם בפירוש המשנה על דבריו של ר' אלעזר בן עזריה: "הרי אני כבן שבעים שנה", עיין בפנים].
עם זאת, אנו יודעים שעוד מצווה נוספת כרוכה בזכרון יציאת מצרים, והיא המצוה לספר בנפלאות היציאה בליל הסדר (ראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, א):
"מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' (שמות יג, ג, שלהי פרשת בא). כמו שנאמר 'זכור את יום השבת'. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה' – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים ייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".
כלומר, מצוות זכרון יציאת מצרים מתבצעת בשלושה רבדים שונים: הרובד הראשון, היומיומי, הוא ההזכרה שלה פעמיים בתפילה, בפרשת ציצית. הרובד השני, שאיננו יומיומי, אם כי תדירותו גבוהה, הוא קיום כל המצוות עליהן נאמר שהן זכר ליציאת מצרים (שבת, שלושה רגלים, אהבת גרים ועוד). הרובד השלישי הוא מצווה שניתן לקיימה רק פעם אחת בשנה, והיא מצוות סיפור יציאת מצרים.
חכם שהעמיק הרבה בהבנת המושגים ההלכתיים הדקים של מצוות סיפור יציאת מצרים הוא הרב הגאון יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל. "הרב" (כך כינויו בפי כל תלמידיו ומעריציו) היה אחד מקברניטי הציבור הדתי בתפוצות, ונודעה לו השפעה רבה על דורות של תלמידי חכמים ובעלי בתים, בעיקר בקרב יוצאי ה"ישיבה אוניברסיטה", שכינויה המקורי הוא ישיבת רבינו יצחק אלחנן, על שם הרה"ג ר' יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, ורבן של כל בני הגולה (רשכבה"ג).
הרב סולובייצ'יק מוכר לרבים בזכות ספרי ההגותיים המעמיקים, ביניהם "על התשובה", איש האמונה", איש ההלכה", ימי זכרון ועוד רבים (ב"ה זכינו ובשנים האחרונות התפתחה תנופה חדשה של הוצאת כתבי הגרי"ד), בהם הוא משלב עקרונות ניאו-קאנטיאניים מובהקים בד בבד עם תפיסות אקזיסטנציאליסטיות עמוקות, והכל מתוך בחינה מעמיקה של מעיינות הנצח התורניים של האומה. אולם, תלמידיו הרבים של הרב סולובייצ'יק זוכרים ממנו דווקא את דמותו הלמדנית המרשימה, את יכולותיו האינטלקטואליות המדהימות, ואת תשוקתו להבין יושר דברי אמת בתורתנו הקדושה. שיעוריו היו לשם דבר, ורבים מהם יצאו לאור ברבות השנים, על כמה וכמה ממסכתות הש"ס ובקבצים שונים.
גולת הכותרת של שיעוריו הלמדניים של הגרי"ד היו "שיעורים לזכר אבא מרי", שנאמרו שנה אחר שנה בליל ג' שבט, יום פטירתו של אביו של הרב, הגאון הרב משה סולובייצ'יק זצ"ל, בנו הגדול של ר' חיים מבריסק (זכורים לטובה אנשי מוסד הרב קוק, על המהדורה הנאה והמפוארת של הספר, שהוציאו לאור לפני שנים מספר). בשיעורים אלה, שנאמרו במשך תקופה של קרוב לארבעים שנה, נהג הגרי"ד לפרוס תמונה מרשימה ומעמיקה של סוגיות נבחרות, בעיקר בענייני אורח חיים (שלא כמנהג הישיבות, שבמרביתן לומדים רק מסכתות מסדרים נשים ונזיקין). בכך ביקש להעלות על נס את תרומתו הגדולה לעולם התורה של אביו ר' משה, ואת מפעלו הלמדני החשוב.
אף למצוות סיפור יציאת מצרים הקדיש הגרי"ד את אחד משיעוריו היפים. באמצעות דיוק יקר מלשון הרמב"ם, שמשווה בין מצוות סיפור יציאת מצרים הנלמדת מהמילה "זכור את היום אשר יצאתם ממצרים" למצוות זכירת השבת, מכח "זכור את יום השבת", לומד הגרי"ד על שתי תכונות שצריכות לאפיין את זכרון יציאת מצרים. האחת – ההתמדה, השימה על הלב. כשם שביחס לשבת ראוי לכל אדם לחשוב כמה וכמה ימים לפני השבת על ההכנות המתאימות (ראה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בביצה טו, א לענין זה), כך גם ביחס למצוות יציאת מצרים – ראוי להתמיד במחשבה על זכרונה. כלומר, המצווה פורצת את תחומי ליל ט"ו בניסן. אולם, מדגיש הגרי"ד, יש בזכרון השבת מימד נוסף, והוא "ניסוח דברים על קדושתה ומעלתה". שהרי, חובת מצוות הקידוש, כמצווה מהתורה, נלמדת מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" (ראה פסחים קו, א וברמב"ם הל' שבת כט, א). מכאן שכשם שיש לחוש את חוויית השבת במלוא עוזה בזכות מצוות הקידוש, כך גם בליל הסדר יש לחוות מחדש את חוויית השעבוד והגאולה, את הרגשת החירות, והיא עיקרו של הלילה ("בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…"). מכאן מסיק הגרי"ד:
"כל ארבע הברכות המסודרות על ארבע כוסות – מצטרפות לחפצא אחד של סיפור יציאת מצרים, וגם בברכת המזון של ליל הפסח ישנו קיום מסויים של סיפור יציאת מצרים על הכוס".
הגרי"ד מחדש עוד חידושים רבים במצוות סיפור יציאת מצרים, ונביא אחד מהם. הגרי"ד מקשה קושיה נפלאה, שמאפיינת מאוד את שיטתו העיונית, לרגילים בה. הרמב"ם פתח ב-ז, א וקבע שיש מצוות עשה של תורה לספר ביציאת מצרים. הוא אף המשיך וקבע בהלכה ד: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר…". אולם, בהלכה ה משתמש הרמב"ם בביטוי שונה, באומרו: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור… ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה". פתח במצוות סיפור, ועבר לקבוע שהחובה היא דווקא הגדה, ולא סיפור! הגרי"ד מסביר בדעת הרמב"ם שסיפור אינו מחייב העמקה. סיפור יכול להיות שטחי ורדוד, תיאור עובדות יבשות וחסרות מעוף, או לחילופין מעשיות דמיוניות לגמרי. מנגד, הגדה מחייבת למידה ועיון. העיון מתבצע באמצעות בחינת התהליכים. כלומר, לא די, קובע הגרי"ד לספר עוד ועוד בסיפורי יציאת מצרים של ספר שמות. אלה טובים וחשובים, אולם בכדי לצאת ידי חובת הגדה חשוב לפתוח במלים: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", חשוב לציין את "ארמי אובד אבי". שכן, רק לנוכח תיאור עובדתי זה ניתן להבחין, כיתרון האור מן החושך, את גודל הישועה הא-להית לישראל בימי הפסח.
דומה שיש בחידוש נאה זה משום לקח חשוב ומשמעותי לכל הורה ומחנך, ובוודאי לכל קברניט. הנסיון לפתור או להתמודד עם אתגרים של האומה רק לפי חשבונות של כאן ועכשיו, שלא מתוך התבוננות בתהליכי הגאולה, במקום שממנו יצאנו, על כל בעיותיו וקשייו, וממילא – הגדרת המקום שאליו אנו שואפים, הוא נסיון עקר במקרה הטוב, ומסוכן במקרה הרע.
כאשר חברה מתחילה להתפרק מכל נכסיה האסטרטגיים, בחומר וברוח, עבור כל המרבה במחיר, כאשר מנהיגות מתגאה בנכונותה לדון ולשוחח עם אויבי ישראל, אנשים רפים וחסרי חשיבות במימד היסטורי ולאומי, על סוגיות היסוד של זהותנו וקיומנו כאן בארץ, ללא שום דיון מעמיק, ללא שום קבלת אחריות, ללא שום בקרה ותכנון – מצבנו עגום ביותר.
אלמלא הבעיות המידותיות הקשות שנחשפות חדשות לבקרים עוד היה מקום להתנחם בתחושה שיש מנהיג לבירה. אולם, כאשר המנהיג שואף לוותר על בירתו הוא, וכאשר מנהיגים לצידו, והוא עצמו, יודעים ומכריזים שאין להם מילת כבוד, ששום גילוי וחשיפה של כשלון, של חוסר אחריות ושל הפקרות שלטונית אינם סיבה מספקת עבורם לפנות את מקומם לראוי מהם – יידע העם שאין מנהיג ואין חזון.
אכן, רק מנהיג אחד לבירה יש, מלך מלכי המלכים, והוא הטיל עלינו לקדם את החברה בה אנו חיים בדרך התורה והיראה, מתוך אהבת ישראל וחיזוק חוסנם הלאומי והרוחני.
(בשלח תשסח)