עלייה וקוץ בה

עמוס בר דע
ספר שמות ולאחריו שאר חומשי התורה מנחילים את חוקת התורה ומצוותיה על רקע הסיפור הלאומי הגדול של יציאת עם ישראל מארץ מצרים ועלייתו לארץ ישראל דרך מדבר סיני. בכך שונים חומשים שמות, ויקרא, במדבר, ודברים מחומש בראשית המספר את סיפור האמונה של יחידים ולאחר מכן של בית אב בארץ כנען, ואינו מנחיל חוקים ומצוות. מכאן שרוב רובה של תורה הוא הנחלת חוקים, משפטים ותורות על רקע סיפור הלאומי של יציאת מצרים והעלייה לארץ ישראל, בעוד שאין היא כוללת את מימוש העלייה כי אם מציגה את הכישלון האמוני שמנע את הכניסה לארץ המובטחת. תורתנו מתארת את הוצאתם לפועל של ארבעת לשונות הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" ואינה מביאה לידי יישום את הלשון החמישית "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" שהרי לא באו יוצאי מצרים לארץ. מבאר עניין זה האור החיים בכך שיש הבדל בין קיום ארבע לשונות הגאולה המובטחות לישראל ואינן תלויות במעשיהם, לבין הלשון חמישית "והבאתי" שהיא מותנית בקבלת עול מלכות שמים וקיום המצוות. נמצא שהביאה לארץ תלויה בקיום התורה, ולא עוד אלא שעצם הקיום בארץ תלוי באמונה על בסיס קיום מצוות התורה. למסר זה הקדישה התורה את החומש החמישי שתמציתו היא צוואת משה איש האלוקים, אבי הנביאים בה הוא מתנה את קיום עם ישראל בארץ בקיום חוקי התורה, מסר השגור על פה כל יהודי האומר בכל יום פעמים: "למען ירבו ימיכם וימיי ביניכם על האדמה וגו'". ומכאן שהאמונה על בסיס קיום התורה ומצוותיה היא הערובה לגאולת ישראל, לקיבוץ הגלויות אל הארץ ולישיבה בה.
העלייה לארץ הקודש הייתה מאז ומעולם שאיפה בעלת מימד דתי והחזון לקיים בה עם יהודי היה חזון אמוני, לא היה הפרש בין השאיפה הלאומית, הממלכתית והדתית, הן היו חטיבה אחת שהדת כוננה אותם, הציפייה למימוש חזון זה מהווה חלק חשוב בסידור התפילה. עם חילון העם היהודי נקרעה הדת היהודית מהזהות הלאומית והתגלע חזון לאומי בעל מאפיינים לאומיים ומדיניים שאינו מבוסס על החזון הדתי. העלייה לארץ ישראל הפכה משאיפה דתית לשאיפה לאומית מדינית, ומציון אשר ממנה יוצאת התורה הפכה לציונות מדינית לאומית בלבד. הציונות המדינית הקימה את מדינת ישראל כמדינת לאום בעקבות חזונו של הרצל אשר חזה את כינונה של "מדינת היהודים" ולא את המדינה היהודית. מגילת העצמאות מצהירה כי מדינת ישראל היא "ביתו" של העם היהודי ועל פי כל דרדק שגורה האמירה כי מדינת ישראל שייכת לעם היהודי. מה מהותה של שייכות זו? האם מדינה היא חפץ שיש לו קניין? הרי ה"מדינה" היא לא דבר ממשי אשר ניתן להצביע עליו באצבע אלא היא מושג מופשט המציין את כלל המוסדות והחוקים שתפקידם להסדיר את חיי חבריה? ומה משמעות "מדינה יהודית"? במה מדינה אמורה להיות יהודית הרי המדינה לא עמדה לפני הר סיני וקיבלה את התורה? האם זה לא אבסורד כמו האמירה "מכונית יהודית"? יתכן כי אנו מתכוונים באמרנו זאת לכך שמדינת ישראל מיועדת לעם היהודי והביטוי המעשי העיקרי לכך הוא קיומו של חוק הנותן עקרונית זכות התאזרחות לכל מי שנחשב לבן הלאום היהודי, הוא חוק השבות.
עד כה עליות היהודים ממדינות אירופה לעומת אלו מהמזרח היו שונות מהותית, בעוד העליות מהמזרח היו עליות ל"ארץ ישראל" העליות מארצות אירופה היו עליות ל"מדינת ישראל", קראנו "שלח את עמי" וסילקנו לקרן זווית את "ויעבדוני". העליות הגדולות האחרונות זאת מברית המועצות המתפוררת וזאת מגלות אתיופיה הציגו שוב את האנומליות של הלאום היהודי בו קבוצות אתניות בעלות שונות אנושית מן הגדולות שניתן לפגוש על פני תבל רואות עצמן בעלי זהות לאומית משותפת. בעליות אלו ראינו כיצד חוק השבות עובר דפורמציות, מצטמצם ומתרחב לפי הצורך, לפעמים נראה הדבר כי בעבר היה עם יהודי שהקים לו מדינה ועתה ישנה מדינה המקימה לעצמה עם יהודי. תהיות אלו כולן על רקע בעיית בני הפלשמורה אשר לפתחנו, דילמה אשר עדיין לא באה לכלל הכרעה רק משום שהשאלות המוצגות לעיל עדיין בתיקו.
(וארא תשע)