עד שיאמר רוצה אני

אחד המוטיבים המשמעותיים ביותר בפרשתנו, ובפרשת בא, הוא היסוד של הכבדת לב פרעה. עוד בתחילת דרכו של משה רבינו כשליח ה' למלך מצרים, אנו מוצאים את הקב"ה אומר לו מפורשות (שמות ז, א-ד):
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה… וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם…".
רבים התחבטו בשאלה כצד יתכן שהקב"ה, שבאמצעות תורתו הקדושה מעלה על נס את יסוד הבחירה החופשית, שהיא, כידוע לפי אבות המחשבה היהודית, יסוד התורה, מכביד את לב פרעה. כך לשון רבינו הגדול הרמב"ם (הלכות תשובה ה, ג):
"ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר 'ראה נתתי לפניך היום את החיים', וכתיב 'ראה אנכי נותן לפניכם היום' – כלומר שהרשות בידכם. וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם – עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר 'מי יתן והיה לבבם זה להם', כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם".
תשובה בסיסית ביותר מצויה בהמשך דברי הרמב"ם שצוטטו, לאורך פרק ו מהלכות תשובה. אולם, כאן נציג עמדה של ר' עובדיה ספורנו, מפרשני התנ"ך החשובים בתולדות עמנו. ספורנו סובר שעיקר הכבדת הלב לא נועדה לכפות על פרעה רצון חיצוני לו, כי אם לאפשר לו להכריע בצורה הגיונית ושקולה, מכח מניעים פנימיים בלבד, לשחרר את ישראל. במלים אחרות – הכבדת הלב נועדה לתקן את ההשפעה הבעייתית של המכות, שעלולות לגרום לפרעה לשחרר את ישראל מסיבה לא נכונה: מפחד מהנזקים, ולא מהבנה שזוהי הדרך הנכונה (פירושו לשמות ז, ג):
"הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם… אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה, בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים… ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לא-ל יתברך… אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות… וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לא-ל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע".
דבריו של ספורנו מלמדים שלעתים הקב"ה משתמש בכלים בלתי קונבנציונאליים בכדי לאפשר את קיומו של הרצון החופשי של האדם. הרצון הא-להי הוא שכל אדם יהיה בעל בחירה, ויבחר בטוב מכח רצונו הפנימי.
באופן מפתיע, אנו מוצאים יישום קיצוני של תובנה זו גם בעם ישראל פנימה, אם כי באופן קצת שונה. על פי ההלכה אין להתיר גט כריתות בין איש לרעייתו ללא רצון של האיש לגרש. גט שניתן שלא ברצון המגרש נקרא "גט מעושה", ויש לבחון את כשרותו. אולם, הרמב"ם קובע (על פי סוגיות התלמוד, כמובן) בהלכה כ מפרק ב מהלכות גירושין, את הדין הבא:
"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש – בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', ויכתוב הגט, והוא גט כשר. וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו 'עשה מה שישראל אומרין לך', ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרש – הרי זה כשר…
ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד גוים בין ביד ישראל?! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו… אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה! לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר 'רוצה אני' – כבר גרש לרצונו".
במבט ראשון מתקבלת תחושה לא נעימה מדבריו של הרמב"ם. שהרי, כל בר דעת מבין שהחלוקה בין יצרו של אדם, שרק אותו מתישים באמצעים אלימים, לבין האדם עצמו, שבמהותו הפנימית מעוניין הוא לקיים את מצוות התורה ואת הוראת בית הדין – היא חלוקה מלאכותית. אולם, הרמב"ם מבאר היטב שהמעשה שעושה אדם זה הינו עבירה חמורה, ואסור לנו לשתף עימה פעולה. אכן, ההנחה היא שבמעשה ההכאה משיבים שליחי בית הדין לאיש את האפשרות של רצונו האמיתי, ומונעים מיצרו לכוף עליו להתנהל בצורה אווילית ונפשעת. אמנם, כאן המקרה הוא הפוך לגמרי מזה של פרעה, שם כפה אותו ה' להמנע מלעשות מעשה טוב עד שיעשהו בבחירה, וכאן מחייבים אותו להמנע ממעשה שלילי, אך העקרון הוא אחד – ה', באמצעות שלוחיו, כופה עלינו להשתמש ברצוננו האמיתי. אי אפשר להמלט מכח הבחירה, ואי אפשר להטיל את האחריות למעשינו על הזולת.
הלקח הרעיוני והמעשי הנלמד מדברי הרמב"ם איננו רק על האיש שמסרב לגרש, וחפץ לעגן את רעייתו שלא כדין התורה, אלא על בית הדין, ועל המשמעות הרחבה של בית הדין – החברה. דבריו של הרמב"ם נוקבים ביותר, בקובעו ש"בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן", מחוייבים לבצע את הדין הברור והתקיף הזה. הסיבה לכך פשוטה. העוול שגורם איש אכזר זה אינו רק לנפשו, כי אם לנפש הזולת, ולרעייתו הכבולה אליו בכבלי עיגון פסולים. זוהי מחויבותו המיידית של בית דין, מרגע שהובהר שהקשר ביניהם איננו ראוי ומומלץ לאור תורתנו הקדושה, לתת סעד לרעיה המסכנה, ולגאול אותה מצרותיה. חשוב גם להבהיר שהסעד המדובר איננו רק בתחום הסנקציות הכלכליות והמשפטיות, שלעתים יוצרות אפקט הפוך מהרצוי, מעין "דווקאיות" מרושעת מצד גברים שרחוקים מכל לחלוחית של תורה ויראת שמים. לבית הדין מוענקת סמכות מוחלטת, להוציא את האשה כמותרת לעולם באחת משתי דרכים – אם בגירושין, ואם (בהנחה שהגבר מתמיד ברשעותו בצורה תמוהה וחסרת הגיון) באלמנות. בית הדין איננו רשאי לברור לו דרך נאה יותר. זוהי חובה בסיסית, הנובעת מהרצון להמנע משנים של סבל ועגמת נפש, ולתקן את העולם. אין שום רצון שדיני התורה ישמשו כלי למעשי נבלה, להחזיק באמצעותן את בנות ישראל כבנות ערובה. תורתנו תורת שלום היא, ואם יש אפשרות להציל את הנשואין הללו – מה טוב ומה נעים. אולם, כאשר בית הדין מגיע להכרעה שאין תקווה, וקשר זה חייב להסתיים, יש לעשות זאת בזריזות וביסודיות. רצון ה', המשתקף בבחירה החופשית של האדם השלם – הוא יסוד העולם.
כדברי רבינו הגדול הרמב"ם, בשלהי הלכות חנוכה:
"היה לפניו נר ביתו (נר של שבת) ונר חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום – נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו (בעת פרשת סוטה). גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג') 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'.
(וארא תשסח)