הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)המקור היסודי המחייב את ההליכה אחר הרוב נמצא בפרשת השבוע שלנו. ברם, למעשה הוא אומר את ההפך הגמור: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות" – לאמור: התורה אוסרת על האדם ללכת באופן אוטומטי אחר הרוב, ובעיקר מדובר כשהוא דיין. הוא חייב לבחון היטב גם את המגבלות של הכרעות הרוב, ואם הכרעות הרוב הם "לרעות", או שהן עונות על ריב הרי שאסור לו לאדם ללכת אחר הרוב. עיקרון זה הפך להיות עיקרון יסודי גם בחיים הדמוקרטיים המחייבים את ההליכה אחר הרוב והמבוססים עליו. הדמוקרטיה כיום אינם מעניקה לרוב את הסמכות המלאה, והיא למעשה קובעת יסודות חשובים ביותר הקובעים כי גם כוחו של הרוב מוגבל, ויש עניינים שונים שלרוב אסור לעשות. רשימת זכויות האדם היא למעשה רשימה שפגיעה בהם תיחשב כ"רעות", ושאסור ללכת בנושאים אלה אחר הרבים, אלא חובה לשמור בקפדנות על זכויות המיעוט.
חכמינו זכרונם לברכה למדו מפסוק זה גם את ההיבט ההפוך לו, לאמור: אם ישנם מצבים שהתורה מציינת במפורש שאסור ללכת אחר הרוב – משמע שנקודת המוצא היא שהרוב קובע בדרך כלל, ושבדרך כלל יש לקבל את הכרעות הרוב. ואכן, לא זו בלבד שפסוק זה (על אף שבפשוטו הוא אומר ההפך) הוא הבסיס החיוני להכרעת הרוב בבית הדין ובפסיקת ההלכה, עוד הוא משמש גם כאתוס היסודי של הדרכת הרבים בישראל. הסיפור המפורסם הדן ב"תנורו של עכנאי" מעמת עיקרון זה אפילו עם בת הקול, וקובע כי לעולם חיוני הוא ונכון הוא לקבל את הכרעת הרוב כבסיס הדיון, וזאת בלי לסתור את העיקרון שיש מצבי קיצון בהם אסור ללכת אחר הרוב. לא זו בלבד, אלא שאנו מוצאים לאורך דברי חז"ל כולם את החשיבות הגדולה של הימנעות ממצב בו תורה נעשית כשתי תורות, ובו אנו חיים באנרכיה שלטונית ורוחנית כאחד.
לאמור" מדובר על סוגיה עדינה ומורכבת. הקובע כי יש לציית לכל הוראה של הרוב עובר על עיקרון יסודי ביותר בעולמה של תורה, ולא זו בלבד אלא שהוא מסתכן בעולם שלטוני של הנוטה לפשיזם, והמתעלם מהחיונית של הביקורת המצפונית והמוסרית; המעלה על נס את האינדיווידואליות ואת ההכרעות האישיות והמצפוניות מעל לכל שיקול אחר עובר על עיקרון היסודי של "אחרי רבים להטות", ואף מסתכן ביצירת אווירה של פילוג ומאבקים הנגררים לעתים רבות בהיסטוריה לאנרכיה המובילה למלחמות פנימיות המכריתות את הכל.
לפיכך, על כל העוסק בסוגיה זו להיזהר מאמירות חדות ומוחלטות, לאור דברי התורה ולאור פרשנותם של חז"ל. כל דיון בשאלות אלו הוא דיון מידתי, ושני הצדדים מסתכנים בו. לא תמיד ההליכה אחר המצפון והמוסר משמעותה התנגדות לרוב ונאמנות לאמת הפנימית של האדם. לעתים מדובר דווקא בהתנהגות הלא-מוסרית והמסוכנת מאוד, המלמדת כי אגואיזם או שחצנות וגאווה נמצאים גם בדברי נושאי דגל המצפון והנאמנות לו. לעתים אי-הליכה אחר הרוב היא פעולה לא מוסרית ולא הגונה; הדבר נכון בדיוק באותה מידה לכיוון ההפוך, ודברי ימי העולם מדברים בשבחם של אלה שלא נכנעו לרוב, והיו אמיצים דיים להילחם על נושאים שהצדיקו את הגדרת הכרעת הרוב כ"רעות".
אין אנו יודעים תמיד מתי נכון לנקוט כך ומתי כך. ברם פרשת השבוע שלנו מלמדת כי הדיון הוא מורכב ועמוק, ואי אפשר לנקוט בו בסיסמאות, כמו גם להסתייע באירועים היסטוריים התומכים באחת העמדות ולהתעלם מאלו שמלמדים את ההפך. בשעה שכל הצדדים הדנים בסוגיה מסוימת מבינים את העדינות ואת המורכבות הסיכוי כי תימצא הנוסחה הנכונה לשמירה הן על עיקרון הכרעת הרוב והן על הנאמנות לאמת ולצדק גבוה הרבה יותר, וזו הדרך שאנו צריכים ללמוד מפרשת השבוע שלנו.
(משפטים תשע)
