למה שומרים כשרות?

המכלול השלם של היחס לאכילתנו הוא חלק בלתי נפרד מהצמחת ייחודם של החיים התורתיים

״כי עם קדוש אתה לה׳ א-לוהיך״ – זהו הנימוק היחיד המופיע בפרשתנו לדיני כשרות המאכלים, הדברים המותרים באכילה והאסורים, בעלי החיים והכנף. התורה מגדירה את המאכלים האסורים כ״תועבה״, אך אינה מבארת מפני מה הם מוגדרים ככאלה. הדבר מלמד הרבה על הביטוי ״תועבה״, ואפשר שהוא עצמו בעל משמעות אחרת מזו שאנו מייחסים לה היום. אולם ביסודו של דבר – אין אנו יודעים מפני מה אסרה התורה מאכלים מסוימים, והתירה את האחרים.

רבים ביקשו לתת טעם למצוות אלה. חלק מהדברים אכן בולטים מאוד, כגון העובדה שהתורה אסרה אכילת חיות טרף. אולם אנו מוצאים בפרשתנו איסור נרחב של אכילת בעלי חיים שאינם חיות טרף, והדבר נקבע לאור קריטריונים של מפריסי פרסה, שוסעי שסע ומעלי גרה, ואותם קשה יותר לבאר.

התהום הגדולה ביותר, שהפכה להיות סמל מובהק כבר בדברי הנביאים, הוא החזיר, שפושט את טלפיו ומראה כי הוא טהור, אך הוא אינו מעלה גרה. דרשנים רבים הדגישו דרכו את העובדה שדווקא העובדה שהוא ״כמעט״ טהור – מהווה עומק משמעותי יותר באיסורו, וזהו הדבר המבדיל בין המתאים לעם הקדוש והאסור לו. אלא שעדיין אין בכך הסבר משמעותי, ואפשר שלא לחינם התורה הסתירה את טעם הדבר.

שכן, אפשר שאיסורים אלה אינם מופנים לסיבה כלשהי שבגללה הם אסורים, אלא שקו המחשבה הקיומי הוא הפוך: עמו של הקב״ה מתקשר בעניין הא-לוהי לא רק במקומות המובהקים של ״דתיות״ – קורבנות, עליה לרגל, תפילה וכדו׳ – אלא גם במקומות היסודיים ביותר של החיים. ההבדלה בינינו ובין העמים השונים מחלחלת למקומות הבסיסיים ביותר, ואנו מצווים לבטא את הקשר שלנו בריבונו של עולם גם דרך הפעולות הנמוכות ביותר. אכילה היא כזו, בשל העובדה שכבר בפרשת הבריאה מודגש כי גם הבהמות וגם בני האדם נזקקים לאכילה, וגם שם אנו פוגשים את הקב״ה.

וכך נוצרה פירמידה: אנו אוכלים רק מאכלים מסוימים, כי עם קדוש אנו. גם הכשרת המאכלים קשורה במצוות רבות, בין במצוות שחיטה ואיסור דם וכדו׳, בין בדרכי הבישול ואיסור בשר בחלב, ובין בעניינים הקשורים במצוות התלויות בארץ (זו ההזדמנות להזכיר כי דיני כשרות קיימים גם במסעדות צמחוניות, שכן יש צורך בהשגחה על דיני ערלה, תרומות ומעשרות וכדומה. גם בחוץ לארץ, וגם בהנחה כי אכן הכל צמחוני – קיימים דיני כשרות של בישולי עכו״ם). מעל לכך נמצאת שכבת הברכות – אחרי המזון, שזו מצווה דאורייתא ולפניה שהיא דין דרבנן. מעל לכך אנו למדים כי הסעודה היא הזדמנות לרומם את עצמנו ואת המציאות, להשרות בינינו דברי תורה, ולהפוך את פעולת האכילה למהלך של צמיחה, דיבוק חברים, ודבר מה בעל משמעות.

המכלול השלם של היחס לאכילתנו הוא חלק בלתי נפרד מהצמחת ייחודם של החיים התורתיים, ומי שמקיים זאת שותף בהפיכת המעשה הבסיסי של אכילה לסולם שרגליו מוצבות בארץ וראשו מגיע השמיימה.

(ראה תשפ"ג)