מערכת שבתוןעו"ד אילן בומבך
"אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זאת: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים"(ירושלמי,שקלים א).
שתי שאלות ראויות להשאל על התרומה המוזכרת בפרשה.
1- התרומה בפרשתנו שונה משאר תרומות. בנוהג שבעולם, המתרים משווק לתורמים את תכניתו – מסביר מהו הפרויקט ולמה הוא מיועד, ולאחר מכן הוא מכריז על חשיבות התרומה להצלחת הפרוייקט. בפרשתנו הסדר הפוך: תחילה מופיע הציווי לתרום, לאחר מכן מופיעה רשימת החומרים, ורק אחר כך ייעודם – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדוע מציגה התורה את הדברים באופן כה משונה?
2-כאשר התורה מדברת על תרומה, ניתן להניח כי התרומה כולה הייתה התנדבות:" וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת…" (שמות כ"ה, א-ג). וכן "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשת אתה" (שמות ל"ו, ג-ה). התורה מתארת פרץ של רוחב לב, של נדיבות מצד בני ישראל. לא זו בלבד שבני ישראל הביאו את החומרים הנדרשים לבניין המשכן בהתנדבות, אלא שהם גם הביאו יותר מהנדרש. התורה מתייחסת לעובדה זו באופן חיובי מאוד. רש"י מסביר בתחילת הפרשה (על פי הגמרא במסכת מגילה דף כט ע"ב), כי בכל אחת משלוש הפעמים שהמילה "תרומה" מופיעה, ישנה התייחסות לתרומה אחרת שהייתה לצורך המשכן: מחצית השקל לאדנים – תרומת חובה, מחצית השקל של קרבנות הציבור – תרומת חובה, ותרומה של שאר החומרים הדרושים לבניין המשכן – נדבה ללא שיעור קבוע. מדוע אין בתורה הדגשה של החובה בתרומה אלא מצג שלפיו כל התרומה הינה נדבה?
כדי לענות על שאלות אלו עלינו לעמוד על אופיו ועברו של עם ישראל בעת שנצטווה ליתן תרומה. לפני מתן תורה, עם ישראל היה בעבדות תקופה ארוכה במצרים. במהלך כל אותה תקופה הוא כרע תחת עול השיעבוד, וכל שעשה שם – היה בעל כורחו. לעומת זאת, כאשר עם ישראל יצא ממצרים, ה' דאג להם בכל המובנים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"; האוכל בא להם משמים; ה' הוריד להם את המן והגיז להם את השלו. הקב"ה הוליכם ודאג לכל מחסורם. הדברים הגיעו למצב בו אף קבלת תורה התבצעה בצורה של פסיביות מוחלטת, "כפה עליהם הר כגיגית". צורת חיים זו של קבלה תמידית, ללא נתינה, הובילה את עם ישראל לדרישות ולתלונות כלפי משה וכלפי הקב"ה. על כן מצווה אותם ה' מיד לאחר כריתת הברית בסוף פרשת משפטים (שגם בה נטל עם ישראל תפקיד סביל בלבד). כדי לשנות את המצב הזה של הפאסיביות, הדבר הראשון שעל בני ישראל לעשות הוא להתחיל לתת מעצמם – לתת ולא רק לקבל, אף בלא לדעת מה מטרת התרומה. וכך לאחר שכל אחד מהם עושה את חובתו ונותן את המוטל עליו, ניתן ביטוי לייחוד האישי. שכן כל אדם צריך להוסיף – "איש אשר ידבנו לבו". על כן מובן שאין מדובר בשתי מערכות תרומה (חובה ונדבה) כי אם בסוג אחד של תרומה המציג מאפיינים שונים. שתי התרומות מגלמות שני
פנים בעבודת ה': האחד – מחויבות קבועה, דברים המוטלים על הכול בשווה ואין בהם בחירה ומימד אישי; והאחר – התנדבות, דברים שבהם יש לכל איש בקעה להתגדר בה ומקום ייחודי על פי אופיו ותכונותיו האישיים. לכן רש"י מונה את תרומת הנדבה כתרומה השלישית, לאחר
תרומות החובה. התרומה הראשונה – לאדנים – מורה אותנו כי מחויבות היא הבסיס לכל בניין המשכן ולעבודת ה'. התרומה השנייה – לקרבנות הציבור – מסמלת את התכלית. עבודת ה' מושתתת על תחושת מחויבות ועל יעדים מוגדרים, ולא תלויה ברצונות סובייקטיביים. רק לאחר הדגשת עקרונות אלה, יכולה להיתוסף אל שתי התרומות האלה התרומה השלישית, תרומת "נדיבות הלב" האישית. וכמו דברי הירושלמי שהבאנו בתחילה, ניתן רק להשתומם מעוצמת הנתינה שבעם היהודי.
(תרומה תשע)
