הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ברשימות הקרובות נתבונן בגישותיהם של כמה מגדולי הפרשנים של עמנו, שביקשו לתת טעם ועומק במשכן, ולאתר בו רמזים לקשרים העמוקים שנטווים בין ישראל לקב"ה במהלך חיי המדבר, ולאחריהם.
אין ספק שהמשכן הוא מבחינה זו המקום הראוי ביותר לשרטט רמזים אלה, מהסיבה הפשוטה שהמשכן מבטא את רצון ה' לשכון בתוך בני ישראל ממש, כביכול במעטים גשמיים. עם זאת, מאחר שאנו מאמינים בני מאמינים, ואך לפני שבועיים קראנו על אודות האיסור החמור של עשיית פסל ומסכה, שומה עלינו לפרש את המשכן, כליו ומהותם באורח אחר מזה שמתאר התגשמות של הקב"ה בעולם, ח"ו. ואכן, רבים מהפרשנים מצאו בפרשיות המשכן כר נוח לבטא את השקפת עולמם על טיב הקשר הרעיוני בין הקב"ה לישראל, על משמעות השכינה וההתגלות, ועל הלקחים המוסרים והרעיוניים שעלינו להפיק מכח אלה.
הראשון שבו נעסוק אף כתב חיבור בשם "רמזי המשכן", שמוטמע בתוך פירושו לתורה, הלא הוא המלבי"ם. המלבי"ם, הפרשן הנודע, כתב ביאור מקיף לספר שמות הקרוי "התורה והמצוה", ובתוכו הכליל כמה וכמה מסות רעיוניות מקיפות שחושפות טפח וטפחיים מעולמו הרוחני הנשגב.
ההתעסקות ברמז, החל מימי הביניים, מורה פעמים רבות על פירוש הגיוני של המקרא, של הרובד היותר עמוק של הכתוב, שרואה בכתוב משל לעניינים נשגבים וגבוהים יותר. עם זאת, רבים מחכמי ישראל הבחינו, לאור החלוקה לפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) בין הסודות, שפעמים רבות אינם מפרטים סיפור, אלא משתמשים באי אלו הערות קצרות מתוך המקור אותו הם מפרשים, ומתארים באמצעות אמיתות עליונות נשגבות, פעמים רבות בעלות אוריינטציה קבלית, לרמזים. הרמז הוא פירוש הגיוני יותר, במובן זה שהוא משרטט סיפור, אך סיפור בעל משמעות מוסרית ורעיונית, סיפור של שימוש במקור כמשל לנמשלים נשגבים ביותר (מאחר שאנחנו מצויים ערב הפורים ראוי לראות את פירוש הרמז הנפלא של הרמ"א על מגילת אסתר, מחיר יין).
את פירוש הרמז על המשכן פותח המלבי"ם בדיון מרתק על אודות המשוואה הימי-ביניימית בין שלושה רבדים של קיום גוף ונפש. בשלושה מעגלים מתקיים הקשר גוף-נפש, שלושה עולמות או, לחילופין, שלושה אנשים. יש אדם קטן, כל אחד ואחד מאתנו, ויש אדם גדול, הלא הוא העולם, והעולמות הרוחניים כולם, שבנויים כמתכונת אדם גדול, עם לב ואברים, עם פעולה אורגנית מאוחדת ומתאומת להפליא, עולם שנפשו, המניעה אותו מבחינה רוחנית, היא השראה א-להית כלשהי (ולא האין-סוף בעצמו, נושא זה שנוי במחלוקת עמוקה, שלא כאן המקום להרחיב ולבאר אותה). בתווך מצוי אדם נוסף, עליו רמז כבר ריה"ל בספר הכוזרי (ראה מאמר שני אות כו), והוא המשכן, שמתנהל בתבנית שדומה לאדם עם לב ומח, ועם אברי פעולה חיצוניים יותר. בה במידה שיש לנו שלושה רבדים של אדם, יש לנו גם שלושה רבדים של עולם, עולם גדול, כשמו כן הוא, עולם קטן, הוא האדם, ודמות עולם בתווך, המשכן על כל כליו.
מלבי"ם גם מתווכח עם הרמב"ם (במורה הנבוכים א, עב), שמתייחס לדימוי של הקב"ה כנפש העולם, ומבחין כמה הבחנות חשובות על ההבדל בין הקשר נפש-גוף באדם לקשר א-להים-עולם, בעיקר מבחינת הנכבדוּת של הקב"ה אל מול העולם. מלבי"ם, בהשפעה של ספרות הסוד, מציע מודל קצת שונה.
עיקר פירושו של מלבי"ם למשכן נסמך על העובדה שהוא מקום התקבצות כללי של עם ישראל. כך הוא כותב:
"וזאת היתה הכוונה במלאכת המשכן והמקדש […] שם נתאחדו כל נפשות האומה הישראלית ויעמדו כאיש אחד פרטי, הכולל בנפשו כל ההארות והרוחניות הנמצא בזוהר הא-להי המאיר לעולם כולו בכבודו, באשר אליו יפנו וינהרו מכל מקומות פזוריהם, ובכל תפילותיהם ומעשיהם בקודש דרך הנה פניהם […] ונשלם בזה הקומה השלימה הנפשיית המתייחסת לקומה הרוחנית אשר משם אצילות נשמותיהם".
ביאור: באמצעות בנין המשכן מאפשר הקב"ה לעם ישראל לחזור למצבם הקמאי, טרם התפרדותם לאנשים פרטיים, כאן בארץ. כידוע, מתן תורה היה מותנה בהתקבצות והתאחדות ("ויחן שם ישראל", "כאיש אחד בלב אחד"), וכאן מלמדנו המלבי"ם שמתן תורה נמשך באמצעות המשכן (זוהי שיטתו הפרשנית של רמב"ן, שסובר שהמשכן הוא מעין "הר סיני נייד", שבאמצעותו הולכת ונחשפת התורה למשה ולעם ישראל), ומאפשר הנצחת הקשר הנפשי העמוק הכלל-ישראלי, שהוא תנאי בסיסי ליצירת תקשורת בין הקב"ה לעם ישראל.
עמוק יותר, באמצעות המשכן, כמו גם באמצעות מעמד הר סיני, ישראל חוזרים למצבם המקורי, המצב שלפני הבריאה, שהוא גם המצב שלפני החטא. כלומר, תיקון החטא הקדמון אפשרי בהשבה של נפשות ישראל למצבן ההיולי, בו האור הכללי נמצא אצל הקב"ה.
לאור עקרון זה חורז המלבי"ם את כל דיני המשכן ופרטיו, ומאיר אותם באור יקרות של אחדות ישראל ושל קשר רב עוצמה עם הקב"ה מכח אחדות זו.
המתבונן בעומק ימצא שחורבן הבית, להבדיל, מגיע כאשר הבית איננו ממלא את ייעודו, קרי איננו יכול לשמש עוד כר פעולה לטובת אחדות ישראל. במקום של שנאת חינם, של פערים מעמדיים, בדלנות והסתגרות – הבית איננו פועל פעולה של הארה כלל-ישראלית משותפת, וממילא איננו מביא את העומדים בו לקשר עמוק עם הקב"ה.
כעת מובן מדוע הערגה לבנין המקדש איננה רק ערגה למימוש המצוות הרבות התלויות בו, ערגה טבעית וחיובית ביותר, אלא גם ערגה למימוש החזון הנשגב של אחדות ישראל שאין למעלה הימנה, שמחוללת ממשות רוחנית ללא גבולות, ומאפשרת השראת שכינה.
(תרומה תשע)
