עבד עברי – אנכרוניזם או פתרון מודרני?

עמית רותם, מנכ"ל "אור-אל חוייה לבר מצוה"

פרשתנו העוסקת ברובה בדיני נזיקין, פותחת דוקא בדיני עבד עברי. המונח "עבד" מעורר בנו תמיד אסוציאציה לתקופות אפלות בהן העבדות היתה מותרת, ולנו נראה כי במצווה זו באה התורה להגן על שכבת העבדים האומללה מפני אדוניהם, דבר שכיום לכאורה איננו רלוונטי. אך עלינו לדעת שדרכה של תורה הוא להקדים תרופה למכה ולכן נכתבו דינים אלו בתחילה, לפני דיני נזיקין אחרים. חייבים אנו לחקור ולהבין כיצד דיני עבד ואמה הינם הפתרון לחיים של צדק וחסד גם בדורנו אנו.
רש"י אומר לנו ע"פ חז"ל כי הפסוקים שלפנינו עוסקים ב"עבד עברי שמכרוהו בית דין בגנבתו". המציאות שלפנינו אם כן היא של אדם שגנב כסף ועליו להחזיר כפליים אולם הוא כבר הוציא את הכסף ואין לו להחזיר, במצב זה מוכרים אותו בית דין לעבד ובכסף הממכר משלמים את החוב. לעומת זאת בחומש דברים פרק כ"ה התורה מדברת על מצב של "כי ימוך אחיך ונמכר לך", היינו אדם שמכר את עצמו לעבד מתוך דוחק ועניות.
התלמוד מונה חמישה הבדלים בין עבד שנמכר על ידי בית דין לבין עבד המוכר את עצמו. מכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש שנים ולא יותר; אם הוא רוצה להישאר אחר כך הוא נרצע; בצאתו לחופשי – מעניק לו בעליו; רבו יכול למסור לו שפחה כנענית; ועבד זה יכול להימכר רק לישראל. לעומתו, עבד שמוכר עצמו יכול להימכר ליותר משש שנים, אינו נרצע, אינו מקבל מענק שחרור, יכול להימכר לגוי ואינו יכול לינשא לשפחה כנענית. ההיגיון בהבדלים אלו ברור: כוונת התורה במכירת העבד הגנב היא לשקם אותו. לו היתה התורה מבקשת להחזיר את החוב ותו לא, היו דרכים טובות יותר לעשות זאת, מבלי להעמיס על האדון כל כך הרבה חובות ודינים. אולי ניתן היה לדרוש מהאדם שימכור את ביתו ונכסיו. אבל התורה לא רוצה לעסוק רק בפתרון הכלכלי, אלא גם בשיקום החברתי.
מהגמרא אנו לומדים כי רק אדם עשיר שמידותיו טובות והוא ירא שמים, יכול לקנות עבד עברי. לא כל אחד יכול לעשות זאת; אנו מעוניינים שאת שנות עבדותו יעשה העבד בבית של תורה ומידות טובות. מצד שני אנו מסתפקים בשש שנים של שיקום ולא מאפשרים לעבד להישאר יותר מכך; מטרת השיקום היא להוציא בסוף התקופה אדם מחונך שיתחיל מחדש חיים עצמאיים וטהורי-מידות, ולא שימשיך להיות תלוי בחברה או בממסד. זו הסיבה שהתורה מתנגדת לכך שהעבד יישאר בבית אדונו ומעניקה לו "עונש חינוכי": רציעת האוזן – אוזן זו ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים, כי אומה בריאה מצמיחה אנשים בריאים בנפשם, עצמאיים ולא תלותיים.
בנוסף, עבד עברי זכאי ל"הענקה", כמפורט בפרשת ראה. מדובר למעשה ב"מענק שחרור" אשר תפקידו לתת לעבד המשוחרר משהו כדי שיוכל להתחיל את חייו החדשים, בסיס כלכלי מינימלי שיאפשר לו להתייצב ולפתוח בדרך חדשה.
במהלך שנות עבדותו של עבד זה האדון יכול לתת להתחתן עם שפחה כנענית. גם כאשר העבד נתון למרות אדונו, עדיין זכאי הוא לחיות חיי משפחה. הוא ישא אשה, יוליד ילדים וכל אלו יחיו תחת חסותו של האדון וילמדו ממנו ומבני משפחתו כיצד מתנהל בית יהודי שלם וישר. כמו כן חייב העבד העברי במצוות כמו אשה, כיוון שמצד אחד הוא נתון למרות אדונו ועליו לשרתו כל העת, אך בה בעת חייב הוא עדיין את חובתו לבוראו. אסור לו לעבד לחשוב שכאשר איננו בן חורין הוא מסיר מעליו כל אחריות, לא משפחתית ולא דתית.
התורה מכבידה דינים לא מעטים על האדון עצמו. מעבד למצוות ההענקה שהזכרנו, האדון יצטרך לשלם על כל נזק שיעשה לעבדו, ואם יענה אותו עד מוות יצטרך לשלם כופר נפש. כמו כן התורה מזהירה את האדון שלא לענות את עבדו ולא לתת לו מלאכות של ביזיון או מלאכות יזומות שאין בהן צורך, כגון להחם את הכוס ואין צריך לה. הגמ' בקידושין דורשת "וטוב לו עמך – שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא על גבי תבן – מכאן אמרו כל הקונה עבר עברי כקונה אדון לעצמו." מתוך כך לומדים אנו שלא כל כך פשוט להיות אדון לעבד עברי. מסתבר אם כן שמי שבוחר ליטול חלק בתהליך שיקומה של החברה צריך לקחת על עצמו אחריות רבה ולא לראות בקניית העבד פינוק כלכלי של מעמד הגבוה.
לעומת המצב הקיים בימינו בעולם המערבי, ומדינת ישראל בכללו, לשיטת השיקום שמציעה התורה לגנב ישנם יתרונות רבים. ראשית, אין המדינה נושאת בעול הכליאה והשיקום, אלא אדם שהוא גם עשיר וגם צדיק נעזר בו ל"עבודות שירות". במדינה המודרנית הכלא מאוכלס במאות רבות של עברייני רכוש. כליאתם לתקופות ממושכות עולה למדינה כסף רב. שנית, הנתונים המצערים מלמדים שאחוז גבוה מכלל האסירים חוזר לכלא אחר-כך – וכי מה ניתן לצפות מאדם שבילה את שנותיו בחברתם של פושעים? לעומת זאת, במשפט העברי המושג "בית כלא" כמעט ולא קיים. נדירים הם המקרים בהם הסנהדרין שולחים אדם לכלא; למשל: רוצח שאין לו עדים אך בית המשפט בטוח באשמתו, מוכנס לצינוק. עדיף שהגנב לשעבר יחיה בבית אדונו וילמד ממנו מעשים טובים. מלבד זאת, תהליך השיקום לאחר השחרור הוא לפעמים ארוך וקשה ודורש משאבים רבים מהמדינה. וסיבה חשובה לא פחות: הגנב של התורה מחזיר את הכסף שגנב עם קנס – הגנבים של פרשיות המעילה הגדולות ששמענו עליהן לאחרונה בילו בכלא זמן רב אבל לא החזירו אפילו חצי מהכסף.
אם יורשה לי, אציע הצעה לראשי מערכת המשפט ובטחון הפנים, הצעה שלבטח תיפול על אזניים ערלות, אבל אולי תשמש נושא לדיון פורה ומועיל. ישבו נא האדונים הנכבדים ויעיינו מעט בפרשות "משפטים" ו"ראה", וילמדו מהן את היתרונות הכלכליים, החינוכיים והחברתיים של שיטה זו. מסתבר אם כן, ש-140 שנה אחרי ביטול העבדות באמריקה ע"י אברהם לינקולן, משפטי התורה עדיין רלוונטיים, אולי יותר מתמיד, ומלמדים אותנו ערכים של חברה צודקת ובריאה.
(משפטים תשסח)