בין המשכן לאישה עם שמלה

פרשת תרומה משופעת בהוראות מדוקדקות שמטרתן להורות למשה ולעוסקים במלאכה כיצד במדויק ייראה המשכן בסופו של דבר. המפרט הטכני כולל את הפרטים הקטנים ביותר עד רמת הלולאות והקרסים וטיבם. אחת מן ההוראות מתייחסת לאורך היריעות ודרך נפילתם על צידי המשכן וכך מתארת התורה:

"וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן: וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ" (כו, יב – יג).

התיאור הוא של יריעות שמשתרכות על הרצפה, דבר המלמד שהיריעות היו ארוכות מגובהו של המשכן וכך כשתולים אותם על גבי הקרסים והלולאות, חלק ניכר מן הבד למעשה מונח על הרצפה לצד המשכן. על פניו, מדובר ב"לבוש" מרושל. כיום, מקפידים מאוד כשקונים שמלה ארוכה שהיא תהיה באורך המדויק הנצרך לא ס"מ יותר ולא ס"מ פחות. שאם לא כן, יהיה ניכר שהבגד לא נתפר למידתה של האישה הלובשת אותו. המסר שיועבר לעין הצופה הוא של הזנחה.

במסכת שבת נחלקו התנאים בעניין היריעות ודרך הנחתן בעקבות הפער בין התיאור בפסוק יב ('תסרח על אחורי המשכן') ובפסוק יג ('והאמה מזה ומזה בעודף'), כשלא ברור אם הסרח הוא לכל הצדדים או רק לאחור. התיאור הרווח במסכת שבת הוא שבצדדים הבד כיסה את האדנים ולא נשרך על הקרקע ואילו, הסרח העודף היה רק לאחורי המשכן, לדעת ר' נחמיה אמה אחת בלבד נשרכה על הקרקע אלא שבאותו צד כוסו גם האדנים ובזה היתה היריעה עודפת שתי אמות על חברותיה. ואילו לדעת ר' יהודה באמת נשרכה היריעה שתי אמות על הקרקע. המראה, אם כן, אינו של בגד שהונח בלי התאמה ללובשו, להיפך, מדובר בלבוש מדויק למידת המשכן אלא שיש עניין בסרח עודף דוקא מאחור.

הגמרא מדמה את מראה המשכן עם היריעות לאישה שמהלכת בשוק ושיפולי שמלתה מהלכים אחריה (שבת צח, ב). מכאן דייק חזקוני שהבד לא היה מונח על האדמה אלא מוגבה בשיפוע עד לקרקע כך שלמעשה רק שוליו נגעו בקרקע עצמה ובזה משתנה התמונה. המראה המתואר בדימוי הזה הוא של יוקרה. היום, אנו רואים מחזות כאלה רק בחתונות מלכותיות שבהן השמלה או הטול משתרכים על הארץ אחר צעדיה של הכלה. במקום אחר במסכת שבת מיוחס לבוש ארוך ומשתרך לאנשים עשירים. הגמרא קובעת שמי שאין לו בגד חלופי לשבת ילבש את  בגדי יום החול אך ישלשל את שוליהם.

על פי המפרשים, העשירים היו הולכים בבגדים ארוכים כי לא היו עסוקים במלאכות מלכלכות. בעוד שאנשי עמל היו מפשילים את בגדיהם שלא יינזקו, העשירים הלכו בבגדים שמשולשלים לקרקע. משום כבוד שבת ניתן היה להפוך כל בגד מבגד עבודה לבגד יוקרתי על ידי המראה השופע של הבד (שבת קיג, א).

גם כשישעיהו מבקש לתאר את ההוד והשגב של מלכותו של הקב"ה אף הוא מתאר "ושוליו מלאים את ההיכל" (ישעיהו ו, א). בדרך כלל אנו לומדים מן המשכן ומכיסויו על הצניעות ועל המשמעות שלה ליצירת מידת הכבוד הראויה לאדם בכיסוי ובהצנעה. אך המשל והנמשל הם שני צדדים של אותה המטבע; בגדי עושר שופעים ומהודרים הממלאים את הצופה בהם רגש אקסטטי והם חלק מן הצורך ליצור תמונה שבן אנוש תופס אותה ככזו שתעורר אותו לרגשי קדושה והתעלות.

(תרומה תשפ"א)