הכהנים הם לא כמונו?

ברכת כהנים נתפסת ממבט ראשון כאקט חד-סטרי. הכהנים הם המברכים והעם הם שמתברכים. בשל כך, אין זה קל להזדהות איתה. כיצד יכולים כהנים, שהינם בסופו של דבר אנשים רגילים, לברך את העם? הרי לאחר התפילה הם יהיו בדיוק כמונו – בעבודה, בתור בסופר, במקומות הבילוי. מה אפוא מקנה להם את היכולת הזו לברך את עם ישראל?

לרמב"ם היתה תשובה נחרצת לשאלה זו (הלכות תפילה טו, ז):

"ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו."

הרמב"ם כאן מנתק את הברכה מן הכהנים. לפי דבריו, יש כאן כביכול שני מנגנונים שפועלים במקביל. הכהנים מצידם אינם מברכים אלא מקיימים מצווה. הם אומרים לבני ישראל את הפסוקים שנצטוו לומר להם. הברכה, לעומת זאת, מגיעה מצידו של א-לוהים, שמברך את ישראל. הרמב"ם מדגיש כאן שא-לוהים מברך את ישראל "כחפצו". דהיינו, אין כאן מנגנון אוטומטי שפועל מכוח עצמו. המצווה שהכהנים מקיימים לא מביאה באופן אוטומטי את ברכתו של א-לוהים, אלא א-לוהים מגיב ברצונו למצווה שנעשתה על ידי הכהנים.

גישה זו פותרת את המבוכה בהבנת ברכת כהנים. היא מזכירה במידה רבה את גישתו של ישעיהו ליבוביץ' שראה בתפילה בכלל לא יותר מקיום מצווה שנצטוונו בה, אך אין היא מחוללת שום שינוי מהותי במציאות. ואולם, האם דברים אלה מתיישבים על הלב?

קשה לקבל זאת. ראשית, הגישה הזו בהסבר ברכת כהנים מנוגדת לכאורה לכתוב בתורה. אמנם בסוף פרשיית ברכת כהנים נאמר שתפקיד הכהנים הוא רק "ושמו את שמי על בני ישראל", ואילו הברכה מגיעה מאת הא-לוהים "ואני אברכם". ואולם, בתחילת הפרשייה נאמר מפורשות "כה תברכו את בני ישראל", ומשמע שהכהנים עצמם מברכים את העם ולא רק א-לוהים.

אך מלבד זאת, גישה זו מרוקנת לכאורה את ברכת הכהנים ממשמעות. אם הכהנים רק מקיימים גזירת מלך, ובעקבות כך א-לוהים מברך את ישראל, מה המשמעות של המילים שהם אומרים? מדוע הם אומרים "יברך ה' וישמרך"? יכולים היו להגיד פסוקים אחרים, וא-לוהים היה מברך את ישראל בעקבות כך בדיוק באותו האופן. אנו מבינים שבכל זאת יש למילים שאומרים הכהנים משמעות.

האם ניתן לפתור את המבוכה באופן אחר? בכך נמשיך לעסוק ברשימתנו הבאה.

(וארא תשפ"א)