אמונה כהלכה

עמוס בר דע
בעקבות הפרשות העוסקות בעשיית המשכן וכליו ובגדי הכהונה דנו בשבוע שעבר, פרשת תרומה, ביחס בין שני צדדי האמונה, המעשה והמחשבה, כאשר טענו כי המעשה קודם למחשבה מבחינת "נעשה" הגורם "לנשמע". מכאן שאין מעשה המצוות תוצאה של תודעת האמונה אלא תודעת האמונה היא תוצאה של מעשה המצוות. עבודת ה' יוצרת מסגרת בה כל הנעשה הוא "כאשר ציווה ה' את משה", אין דרגות חופש לחוויה הדתית אלא היא קיימת במסגרת הציוויים המחייבים עשייה של המצוות כאשר החריגה מהם היא "אש זרה" (שימו לב כי למשכן ורוב כליו יש צורה מרובעת וחלקם ממוסגר בזר זהב וכן החושן והאפוד). למרות שאין כל עדות במקרא על כך שאברהם אבינו עסק במחשבה תיאולוגית או פילוסופית הוא נחשב לאבי האמונה באל אחד כאשר החליט לזנוח את התרבות האלילית הפוליתיאיסטית. יש מבין חוקרי הדתות הטוענים כי הפוליתאיזים הוא מאוחר יותר מהמונותאיזים, היינו, האמונה בכוח אחד הייתה קדומה יותר ורק לאחריה התפתחה האמונה בכוחות משנה וריבוי אלוהויות. על-פי פשוטו של מקרא אברהם המאמין לא הצטיין בכך שגילה את אחדות האל הפילוסופית אלא דווקא בכך שעבד א-ל אחד במסגרת הניסיונות שעמד בהם, מ"לך לך מארצך וממולדתך" –ביטול ערך הארציות וערך המולדת עד קידוש ערך ההקרבה והעבודה ב"לך לך אל ארץ המוריה", מקום שהקב"ה מורה אותך בו. אברהם נקרא "להתהלך לפני ה'": "וַיֵּרָא ְה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית, י"ז, א'), התהלכות היא האמונה שבה נצטווה אברהם, אותה אמונה מעשית הלכתית שהתהלך בה גם בנו יצחק אחריו, כפי שציין יעקב בברכתו ליוסף: "הָאֱלֹ-הִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית, מ"ח, ט"ו). ומדוע נחשב אברהם למאמין הראשון הרי נח עוד לפני אברהם התהלך את האלוקים: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹ-הִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית, ו', ט')? על כך משיב רש"י על האתר "ובאברהם הוא אומר 'אשר התהלכתי לפניו' , נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".
בצוואת משה לעם ישראל בטרם כניסתו לא"י מופיע פעמים רבות המסר כי הארץ מקיימת את ההולכים בדרכי ה' ושומרי מצוותיו: "וְשָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְו‍ֹת ְה' אֱל-הֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּלְיִרְאָה אֹתוֹ" (דברים, ח', ו'), וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱל-הֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱל-הֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱל-הֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ. (דברים, י', י'-י"ג).
היהדות במובן מסוים היא אמונה מעשית הלכתית, אפילוסופית (שוללת פילוסופיה). הפילוסופיה היהודית בימי הביניים קמה במאה העשירית, כ-1500 שנה אחרי הפילוסופיה המערבית שהתפתחה ביוון העתיקה. מחשבת ישראל של ימי הביניים נוצרה מתוך הצורך לעמוד מול הפילוסופיות הדתיות שמלאו את המרחב הציבורי של אותה תקופה כמו האסלאם והנצרות. הפילוסופיה היהודית אינה מהותית ליהדות אלא נספח שלה כמו הקבלה והמיסטיקה היהודית, והחינוך בישראל אינו אלא חינוך מעשי לתורה ומצוות. מעמד האדם בישראל על פי ההלכה אינו נבחן באמונתו המחשבתית אלא באמונתו הבאה לכלל מעשה בקבלת עול תורה ומצוות. רוב אוכלוסיית העולם המערבי מאמינים באלו-הים ואינם מקבלים עליהם את עבודת ה' כפי שנתגבשה בתורת ישראל, לעומתם האתיאיסטיים ושומרי תורה ומצוות ומקבלי עול מלכות שמיים הם מיעוט. אם נעמיד לפנינו שני יהודים ונשפוט אותם ע"פ ההלכה היהודית, האחד אינו מקבל עליו את שמירת המצוות, מחלל שבת, ואינו שומר כשרות וטהרת המשפחה ומאמין כי יש כוח עליון המכוון את העולם (כאמור מיצג את הרוב) והשני שומר מצוות קלה כבחמורה ואף שואל שאלות באמונה, אזי ניווכח כי לראשון אין אלו-הים והשני הוא בעל אמונה. להלן ציטוט מתוך "אוצר הכתבים" של הרב יוסף משאש הנחשב למקל גדול, הדן בשאלה כיצד לנהוג ביינם של יהודים ה"מאמינים" באלו-הים וידועים כמחללי שבת? "אם מסתכלים מצד הדין – הרי הם כעכו"ם, כי אין להם את צידוק הפטור – ולכן יינם אסור… לכאורה ניתן להגיד שחילול השבת אינו כפירה בבורא, כי אומרים שמאמינים, אבל מה שחשוב הוא המעשה". בבניין אריאל, ובבנין ירושלים נתנחם.
(תצווה תשע)