על מלאכה ושכינה

פרשות המשכן זכו לדרשות רבות הנכנסות אל המשמעות הסמלית של מרכיבי המשכן, אך גם לדרשות הלכה רבות – שהרי ממלאכות המשכן נלמדו ל"ט המלאכות האסורות בשבת.
"הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן… דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים" (שבת מט ע"ב).
מלאכות אלו מצריכות לימוד רב, על מנת שנלמד מה אסור לעשות בשבת, עד שלעיתים אנו שוכחים מה מקורן – אלו לא מלאכות שנאסרו. אלו מלאכות שישראל נצטוו לעשות על מנת לבנות את המשכן. אמנם, בשבת הן נאסרו. אך ההקשר הראשון שלהן הוא הציווי לעשותן. אם נשים לב, גם הציווי על השבת עצמה מתחיל באמירה החיובית על המלאכה בימות השבוע, ורק לאחר מכן עובר לאיסור המלאכה בשבת: "שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒, וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱ-לֹהֶ֑֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה" (שמות כ).
באבות דרבי נתן (ב, כא) מביא ר' אליעזר דברים בשבח המלאכה, המתייחסים הן למקומה בראשית העולם וחיי האדם, והן ביחס למלאכת שבת: "רבי אליעזר אומר גדולה היא מלאכה שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה שנאמר: 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' (שם שם ט"ו) […] ועוד היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על התורה והשבת, כך נצטוו על המלאכה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ' ט').
אנו נוטים לעיתים לדיכוטומיה. הקדוש והמובדל מחובר לאסור, כמו במילה 'הקדש'. השבת וקדושתה מתחברים אצלנו לאיסורי שבת, ולעיתים קל לנו יותר להתמקד ב'שמור' ולא ב'זכור'. באותו אופן, אנו נוטים לזכור שהאדם הצטווה שלא לאכול מפרי עץ הדעת, ושוכחים את תחילת הציווי: "מכל עץ הגן אכול תאכל".
ההימנעות והעצירה אולי מאפשרים לנו לחוש יותר קדושה, לחוש בנבדלות, לעצור מן היום יום. אבל העולם מתחיל בימי המעשה – הקודמים לשבת, האדם אוכל מפרי עץ הגן – לפני האיסור להימנע מעץ החיים ועץ הדעת, ומושג המלאכה לא מתחיל באיסורי מלאכה, אלא במעלת המלאכה – מלאכת המשכן. עם ישראל יודע מהי עבודה – הם עבדו עבודת פרך במצרים. אבל המשכן הוא שלב חדש ואחר: מלאכת מחשבת שבה הם מגוייסים לעבודת עמם שלהם, להשראת השכינה ביניהם, להגשמת המטרה המוצהרת של יציאת מצריים: "שלח את עמי ויחגו לי במדבר".
העובדה שההלכות אותן אסור לעשות בשבת, נלמדות דוקא ממלאכות המשכן, מסייעת לנו בהבנת ההקשר. השבת היא חלק בלתי נפרד מששת ימי המעשה. היא מתאפשרת מכוחם ומאפשרת אותם. אמנם, יש הבדלה בין קודש לחול, אבל המלאכה אינה בהכרח מלאכת חולין – היא המלאכה שבונה את הקודש, כפי שמובא בהמשך הדברים באבות דרבי נתן: "רבי יוסי אומר: גדולה היא מלאכה שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שם כ"ה ח')" (אבות דרבי נתן ב כא).
לא מדובר כאן על מעמד הר סיני – שקדם למשכן, אלא למשכן, שכשמו כן הוא – מאפשר השראת שכינה קבועה. השראת השכינה הקבועה תלויה בעמל המלאכה, ובעשייה האקטיבית של ישראל השותפים בבניית המשכן.
השבת, כפי שכתב השל, היא מקדש בזמן. קיומו של הזמן הקבוע והמיוחד הזה לקדושה ולשכינה, תלוי גם הוא בעמל המתמשך והמכוון של השבוע.
(משפטים תשפ)