מהי עבודת הקודש?

פרשת ויקהל, על אף דמיונה לפרשיות תרומה ותצוה, נושאת בחובה חידושים מעניינים. אחד מהם הוא ביטוי כמעט יחידאי בתורה שנשנה בה פעמיים (שמות לו, א-ג):
"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' […] וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".
מפסוקים אלה ברור שעבודת הקודש, או מלאכת עבודת הקודש, משמעה אחד – בנין המשכן. אולם, בהמשך התורה אנו נתקלים פעם אחת נוספת בביטוי זה, בפרשת נשא (במדבר ז, ט): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". הכתוב שם מתייחס לעגלות בהן נעזרו בני מררי בעבודתם, ואילו בני קהת, שנשאו את הכלים הפנימיים, ובפרט את הארון, לא נזקקו לעגלות, כי עבודת הקודש, כלומר סחיבת כלי המשכן, עליהם, בכתף יישאו. אם כן – מהי עבודת הקודש, הקמת המשכן הראשונה או נשיאתו בכל עת?
פירוש מרתק מציב לפנינו הספורנו בספר במדבר:
"ולא עבודת אהל אבל עבודת המקדש. והנה האל יתברך אמר על העגלות שיהיו לעבודת אהל מועד שהיה משא בני גרשון ובני מררי אבל במשא בני קהת לא היה שום דבר מכל בנין אהל מועד אבל היה משאם כלי קדש שהיו בתוכו שנקראו מקדש כאמרו ונסעו הקהתים נושאי המקדש (במדבר י, כא)".
לפי הספורנו עבודת הקודש היא רק זו שנוגעת בכלים הפנימיים, הקרויים מקדש, בניגוד לכל העבודה האחרת, שקשורה במבנה ובכלים החיצוניים, שקרויים אהל, משכן. ממילא, רק בני קהת עובדים את עבודת הקודש, כלומר סוחבים את הכלים הפנימיים. אולם, דבריו של הספורנו אינם עולים בקנה אחד עם תיאורה של העבודה כולה אצלנו בפרשה כעבודת קודש.
דומה שכיוון מסויים שיכול להנתן הוא שההגדרה עבודת קודש היא יחסית. הווה אומר, ביחס לעיסוק הכללי של עם ישראל מלאכת עבודת הקודש היא בנין המשכן והטרחה שמסביבו. ביחס למשפחות שבט לוי, שעיקר מהותן בתורה היא להיות נושאי המשכן והעובדים בו, תפקידם של בני קהת הוא הבכיר מכולם, בשל עבודת הקודש המיוחדת שלהם – נשיאת הכלים הפנימיים בכתף.
תואר זה, "עבודת הקודש", שימש גם רבים מחכמי ישראל בבואם לנסות ולתאר את מפעלם ואת מאמציהם הרוחניים. כנראה שהספר הקדום ביותר בשם זה, על שתי מהדורותיו, הוא ספרו הארוך והקצר של הרשב"א, ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת, מחכמי המאה ה-13 למניינם, שעוסק בדיני שבת ויום טוב. הרשב"א מבאר בהקדמת ספרו שאחרי שהשלים את מלאכת המופת שלו, "תורת הבית", שעוסקת בדינים הרחבים והעמוקים של איסור והיתר, ראה צורך להמשיך את המשימה:
"ועל כן ראיתי לחבר עוד מאמר זה, ואכלול בו המלאכות המביאות לידי מאכל בימי הקדש, כתיקוני המבואות והחצרות, ושאר הרשויות, ועירובי חצרות ושיתופי מבואות ועירובי תחומין, לבאר דיני ההוצאות בשבתות וימים טובים. וכן כל דיני מלאכת אוכל נפש האסור והמותר מהם בימים טובים ודיני מוקצה ונולד, ועל כן קראתי הספר הזה עבודת הקדש. וראיתי אני כי לא תשלם המלאכה הזאת, עד שאכלול עם זה בחסד עליון מלאכת השבת. וכן שאר המאכלים האסורים בערלה וכלאים ומה שאדם מקדש עצמו במותר לו לעשות סייג לפרישות בנדר או בשבועה".
זאת אחרי שהתנצל והשתפך על מיעוט שכלו ויכולותיו התורניות והרוחניות הדלות. כה יאה לאחד מגדולי הראשונים ומאבות ההוראה והפסיקה, שאף ר' יוסף קארו מציינו כאחד משמונת סופרי ההלכה החשובים שלאחר חתימת התלמוד.
החרה החזיק אחריו בכותרת זהה ליצירתו הספרותית המרתקת והשונה כל כך מקודמתה, הוא הרב המופלא ר' מאיר אבן גבאי, בן דור הגירוש. המגנום אופוס שלו, המשנה הסדורה והמקיפה שלו בענייני תורת הסוד, נחשבת עד היום כאחת היצירות החשובות בתחום, והוא ממייסדי דוקטרינת "עבודה צורך גבוה". הווה אומר, בספרו החשוב, שנכתב באחרית ימיו, קובע ר"מ אבן גבאי שעבודת ה' של האדם מחוללת השפעות כבירות ובלתי ניתנות להבנה ולשיעור על הכוחות הא-להיים העליונים. מכאן שעבודת האדם היא עבודת קודש, ועליו לקחת אחריות עמוקה על כל צעד ושעל בפעולותיו הרוחניות והגשמיות. כה דבריו בחלק א פרק יח מספרו החשוב:
"והנה האדם שנבנה מעפר הקדוש נבחר מכלם, והוא כלל כולם […] והוא מקיים את כלם כפי שרשו […] והחכמים הקדושים ז"ל רמזו וכללו כל זה באמרם שכינה בתחתונים צורך גבוה, והיא הכּלה הכלולה מכל טוב".
חיבור קבלי נוסף בשם "עבודת הקודש" נתחבר על ידי המקובל האיטלקי, בן דורו של רמח"ל, הלא הוא ר' משה דוד (הרמ"ד) וואלי. חיבור זה, שהודפס לראשונה מכתב יד רק לפני כעשרים שנה בידי הרב יוסף ספינר, הוא פירוש של רמ"ד לספר ויקרא, ספר העבודה. הצורך בחיבור זה מתלבן ומתברר כאשר מבינים מה תכלית העבודה הרוחנית של האדם לפי רמ"ד. ומיטיב לנסח את הדברים הרב ספינר בהקדמתו:
"ציר מרכזי המשתרע על פני חיבוריו,‏ הוא הרעיון‏ ששלימות ההנהגה הוא,‏ שההנהגה התחתונה צריך להשתוות אל ההנהגה העליונה,‏ והולך ומבאר איך כל דיני ומשפטי התורה,‏ וסיפוריה,‏ מקבילים אל ההנהגה העליונה.‏ עוד קוטב עיקרי בכל אורך ספריו הקדושים הוא ענין תיקון השכינה והשראתה בתחתונים והבירורים שנעשים לצורכה".
גם כאן, כמו אצל ר"מ אבן גבאי, בנין השכינה-משכן, היא היא עבודת הקודש. המעשה הנכון אשר יעשה האדם וישכין את הבורא בעולמו. מקובל חשוב אחר כתב חיבור בשם זהה, אולם מהותו אחרת לגמרי, והוא, כמובן, הרב חיד"א. הרב חיד"א הוא אחד מגדולי הביבליוגרפים היהודיים שחיו אי פעם, והוא הכיר היטב, ואף תיעד וכתב על שאר החיבורים הקרויים בשם זה. מדוע, אם כן, בחר לעצמו שם כל כך לא מקורי?!
ספרו עבודת הקודש מכיל שבעה חיבורים קצרים, שכל אחד מהם נוגע בזוית אחרת של ההנהגה הרצויה של כל אדם מישראל (בניגוד לשני החיבורים הקודמים שהופנו, מטבע הדברים, ליודעי ח"ן), אם במוסר, אם במידות ואם בהלכה. מדובר בחיבורים פופולאריים, קלים להבנה ולקריאה, שכן הרב חיד"א שידר, במקביל לעוצמתו התורנית העצומה בכל חגוי התורה, גם פנייה לקהלים רחבים ולאו דווקא קדושי עליון. בכך הוא משלים חתיכה נוספת בפאזל של עבודת הקודש הנכונה. זה התיקון שלו לעבודת הקודש.
ראוי לציין שחיבורים אחרים בשם זה נכתבו במהלך השנים (כדוגמת ספרו של ר' אליעזר ווייל העוסק בדיני שחיטה, ספרו של המקובל ר' מנחם די לונזאנו על עבודת הקרבנות של שבת קודש, ועוד). הכל מתוך רצונם של חכמי ישראל לאתר את מלאכת הקודש הנכונה לבנות את בית ה', בגשמיות וברוחניות, לנצח על מלאכת בית ה'.
(ויקהל תשעד)