ד"ר פנינה נויבירטבפרשת שמות מתחילים לבצבץ ניצני תקווה לעם ישראל השרוי בתופת מצרים. משה גדל בבית פרעה, והקב"ה מייעדו במעמד הסנה לצאת ולהושיע את עמו. דבר ה' למשה במעמד הסנה מורכב משני חלקים. בתחילה מציג הקב"ה את עצמו למשה ומסביר את תכניתו לגאולת ישראל מגלות מצרים. בשלב הבא מייעד הקב"ה את משה ללכת אל פרעה ולהוציא את עם ישראל ממצרים.
עיון מדוקדק בפסוקים מגלה, כי ישנו פער עצום בין תיאור מצבם הנוכחי של בני ישראל בחלק הראשון של דבר ה' למשה לבין תיאור מצבם בחלק השני והאופרטיבי של דבר ה' למשה.
בתחילה מתאר הקב"ה את מצוקתם של בני ישראל במילים הבאות (שמות ג', ז'): "וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו." המילה "עוני" מתארת את עם ישראל – העם עני.
לעומת זאת, כאשר הקב"ה מייעד את משה להושיע את בני ישראל, מתוארת מצוקתם של בני ישראל במילים הבאות (שם, פס' י"ז): " וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם" – משה נדרש לגאול את בני ישראל מעוני מצרים – מצרים היא העניה.
פער משמעותי נוסף מתגלה בתיאורה של ארץ ישראל – אליה ישוב העם הנגאל. בתחילה מתוארת ארץ ישראל במילים הבאות (שם, פס' ח'): " וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". ארץ ישראל מתוארת בשלושה סוגי תיאורים. תיאור ראשון – רוחני – ארץ טובה ורחבה. תיאור שני – פיזי – ארץ זבת חלב ודבש, ותיאור שלישי – דמוגרפי – מקום הכנעני וכיוצ"ב.
ברם כאשר משה מתבקש לגאול את העם ולהובילו אל ארץ ישראל מתוארת הארץ באופן שונה (שם, פס' י"ז): " וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". מפסוק זה נעלם כל תיאורה הרוחני של ארץ ישראל כארץ "טובה ורחבה".
מה פשר ההבדלים בפסוקים?
פסוקים אלה מנציחים את הפער בין הייעוד הגדול שמייעד הקב"ה לבני ישראל בעת יציאתם ממצרים לבין האופן בו מוצגת הגאולה לבני ישראל בשטח. הקב"ה מבקש לגאול את בני ישראל ממצרים. אמנם גאולה זו נושאת אופי רוחני. הקב"ה גואל את ישראל מעוניים, מדלדולם הרוחני, על מנת להביאם אל ארץ הקודש – ארץ טובה ורחבה, כפי שמסביר הנצי"ב מוולאז'ין בעל העמק דבר: "אלא פירש למשה דמה שרואה עניות הדעת של ישראל, ושפלות הנפש אינו אלא משום שהמה במצרים … אבל כשיצאו ויהיו בני חורין מוכשרים המה להיות עשירי הדעת ונפש גבוהה … ואח"כ יעלה לארץ טובה ורחבה ושם יהיו עשירים בדעת ובגבהות הנפש…".
ברם בני ישראל אינם מבקשים גאולה רוחנית. בני ישראל נתונים בשעבוד איום ונורא. עבודת הפרך שנגזרה עליהם שברה את רוחם, כיבתה את תקוותיהם ואת אמונתם (שמות ה', ט'): "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". בשלב זה, הדבר היחיד לו מייחלים בני ישראל הוא הצלה פיזית. הם חייבים לצאת ממצרים החשוכה אל ארץ שקטה, בה יובטח קיומם. ברוח זו מסביר הנצי"ב מדוע כאשר הקב"ה מנחה את משה לגאול את ישראל הוא מציין את עוני מצרים אבל לא את עוני עם ישראל עצמו: "כאן הפירוש שעבוד מצרים … ולא כלשון שאמר ה' למשה "מעני עמי" אשר במצרים שפירושו שם עניות הדעת. שכאן מדבר לישראל והמה אינם מרגישים בעניות דעתם".
עם ישראל מיואש ועייף, הוא זקוק לבטחון, לגאולה מעוני מצרים לארץ זבת חלב ודבש. רק כשיצא לחירות, ויקבל תורה, יבין העם את עצמת כגאולתו, יחוש כי הוא נגאל מעוניו ומגיע לארץ טובה ורחבה.
(שמות תשעא)
