עוד לא

השבוע הקדשתי זמן לעבודה במחשבת ישראל עם הבן שלי. תהליך לימודי שמערב את ההורים בשאלות אמוניות ותורם להעמקת מערכת היחסים שבין הורה לילדו.
"האם אתה מרוצה ממצבי הדתי"? נשאלתי. התשובה תישאר ביני לבין בני, אבל האתגר שהציבה העבודה בפני אינו פשוט כלל ועיקר. אני רוצה שילדי יילכו בדרך התורה והיראה, מלאי אהבת ה', אוהבי אדם, בעלי מידות מתוקנות. ידענים מופלגים. אני חולם ששפת התלמוד תהיה שפתם; שהרמב"ם וריה"ל, רבי נחמן והרב סולוביצ'יק, הרב קוק והרבי מחב"ד יהיו חלק מהותי מתוכנת הניווט של חייהם. אני מתפלל שההלכה לא תהיה כבדה כמשא; שהמצווה תהווה הזמנה לשיח עמוק עם עולמות הרוח והמעשה. אינני מכיר תפילה מרגשת יותר מתפילת "וזכני" – "ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים".
ועדיין, מצאתי עצמי חושב: מה אני רוצה שיהיה מצבו הדתי של הבן שלי עכשיו, בגיל ההתבגרות, בשנות העיצוב. מחד גיסא– יש לי מחשבות על ילד מתוק, שקט. ילד שמעורר את השחר, משכים ומעריב לבית המדרש. כזה שציציותיו ואולי אף פאותיו מתנופפות ברוח. מאידך גיסא אני חושש. תבשיל טוב זקוק לבישול איטי. מכת אש חזקה מידי חורכת את תחתית הסיר, יוצרת טעם קצת שרוף.
פרשת תרומה עוסקת בציווי המשכן. בין היתר מצווה התורה: " וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים".
השל"ה הקדוש פירש זאת כך:
"ככה ילמוד האדם במידותיו יקדש את עצמו, ואמרו רבותינו ז"ל (יומא לט, א): 'מקדש את עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה'. ואז לא יהיה האדם די בקדושתו, רק יוסיף קדושה על קדושה תמיד ויהיה קודש קדשים, ככה יראה להוסיף קדושה על קדושה תמיד".
תהליך ההתקדמות של האדם צריך להבנות אריח על גבי לבנה. לא בטוח שאני רוצה לבחון ילד בכיתה ו' על 'מישמר', על תפילות ארוכות, מלאות בתנועה של קדימה אחרונה. אולי, כדאי שנבנה ביחד עקומת התקדמות. אחד מחברי, רב חשוב, סיפר לי שבילדותו, אביו לא 'הרשה לו' להיכנס לכל קריאת התורה. לאט לאט. שבת אחרי שבת. קודם תישאר רק לקריאת 'ראשון', אחר כך תישאר גם ל'שני'.
מחנך אחראי בונה את עקומת ההתקדמות. לפעמים צריך להגיד לילד – עוד לא. לא כל אחד יכול ללבוש גרטל, לא כל אחד הופך לעילוי. רגע. המתֶן.
יודגש: יש בודדים שנולדו בקדושה. הם נשמות גבוהות. הם זכאים לדילוג וקפיצה. אבל רוב הצעירים מזיקים לעצמם. התלהבות טרם זמנה עלולה ליצור התרסקות כואבת ברגעי האמת. "עִקַּר תִּקּוּן הַקְּדֻשָּׁה הוּא עַל-יְדֵי הַפָּרֹכֶת הַמַּבְדֶּלֶת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים שֶׁהוּא בְּחִינַת צִמְצוּם הַנַּ"ל לְצַמְצֵם הִתְלַהֲבוּת הַלֵּב שֶׁלֹּא יִתְלַהֵב יוֹתֵר מִדַּאי דְּלָא יוֹקִיד כָּל גּוּפָא. שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הָאַזְהָרָה שֶׁהִזְהִיר ה' יִתְבָּרַךְ אֲפִלּוּ אֶת הַכֹּהֵן גָּדוֹל, 'וְאַל יָבֹא בְּכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת'" (ליקוטי הלכות, רבי נתן). ובהמשך, כותב רבי נתן: "וּכְשֶׁזּוֹכִין לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ קְדֻשַּׁת הַפָּרֹכֶת הַמַּבְדֶּלֶת הַנַּ"ל […] עַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הַתִּקּוּן. וְאָז זוֹכִין לָצֵאת מֵחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי טֻמְאָה לַחֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי קְדֻשָּׁה, כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַטֻּמְאָה הוּא מִבְּחִינַת רִבּוּי אוֹר שֶׁגּוֹרֵם שְׁבִירַת כֵּלִים חַס וְשָׁלוֹם כַּיָּדוּעַ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַל תִּצְדַּק הַרְבֵּה וְאַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה".
מחנך אחראי לא מודד עצמו ביכולתו להזניק את תלמידיו להנהגות שלא מתאימות למצבם הנפשי, לבגרותם האישית, למשפחתם, לקהילתם. מחנך צריך לדעת לומר לפעמים: עוד לא. חכה. יש פרוכת מבדלת. נקודה למחשבה.
(תרומה תשפ)