הטוב שמעבר לפינה

קשה לדמיין כיצד עמד העם במתח, בשמעו את מרכבות המצרים מתקרבות ורודפות אחריו אל תוך הים. החשש מפני החושך, המים, הרעש, עצם המנוסה, הדאגה לבני המשפחה וסכנת החיים המיידית, כל אלה יש בהם די להוציא אדם מדעתו: "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם… כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו… וּפַרְעֹה הִקְרִיב… וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ?" (שמות י"ד: ט', י"א).
ובניגוד קיצוני לחרדה ולייאוש, שבוטאו לפני קריעת הים, בהיבקעו מושגת רגיעה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם… וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם, כ"ט-ל"א).
כך, באבחה אחת, הופך הים הסוער – ליבשה, הצעקות לשירה, המנוסה להליכה, החושך לאור וחרדת ההפקרה – לחוויה של שמירה והגנה. אימת המוות, של שלב הקריעה הדרמטי, מתחלפת בנס של חיים וישועה.
מעין קריעת ים סוף מצויה גם בחיינו, כשרגעים סוערים של מאמץ ומאבק מסתיימים ומתחלפים בשקט מבורך ובתחושת הקלה ותודה. לידה, שתחילתה צירים מפלחי גוף וסופה בבריאה נִסית, הִנָה דוגמא לכך, וכן המטרים האחרונים שלפני חציית קו הגמר/ דד-ליין של אתגר פיסי, חברתי או מנטלי ממושך. גם פעולת הכנסת השבת ואקט עצימת העיניים בלילה, יש בהן קורטוב של מעבר ממאבק קִיום אינטנסיבי, לרובד חוויתי וקיומי אחר, שופע, נינוח ושקט.
"קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף", נאמר במסכת פסחים (דף קי"ח:), וכן זיווגם של בני זוג. ציר המתח והרגיעה, המאמץ והפורקן, מאפיין גם את מציאת המזון ומציאת בן הזוג, שבמהלכם עובר האדם מסכנת כליה (רעב, בדידות) לרווחה נפשית, מַעֲבָר מאַין ל-יֵש.
קריעת ים סוף מגלה לנו כי בטבע, ובאדם בכלל זה, טמון פוטנציאל נִסי – אנרגטי, של השתנות ושפע. הוצאת טוב זה לפועל, כרוכה, לא פעם, בחוויות של כאב, היפרדוּת וקריעה. לפיכך, בעת סערה ודחק, כאשר נדמה לנו שאין מוצא ותוחלת, שומה עלינו להחזיק חזק ולהאמין שהנה, ממש עוד קמעא – טוב חדש יבקע וייוולד.
(בשלח תשפ)