בית המקדש- מרכז של עם חקלאי

דוד אלפרט

בית המקדש הוא המרכז של עם ישראל. למקומו של בית המקדש נשואות התפילות מכל קצווי תבל, ולבנייתו מצפים כל עם ישראל. אך כשמעמיקים רואים שבית המקדש על פי המצטייר בתורה הוא מרכז של עם חקלאי.
מעגל השנה של חגי ישראל מבוסס על חגים חקלאיים שבהם באים כל ישראל לחגוג את החגים החקלאיים בבית המקדש ומביאים איתם את התוצרת החקלאית שלהם ואת ראשית צאנם. שם, בבית המקדש, מרומם החקלאי את כל מלאכתו לשם שמים: הוא מקריב קרבנות מצאנו, מביא ביכורים משדהו, נותן תרומות ומעשרות לכהנים וללווים העובדים בבית המקדש ומתפקדים כשליחיו לפני אלוקים. נוסף על כך, מצוות השמיטה והיובל וכדומה מלווים גם הם את העם היושב על אדמתו לבטח "תחת גפנו ותחת תאנתו".
ראוי לציין שיש בתורה גם מצוות שבין אדם לחבירו, ועוד "חוקים ומשפטים צדיקים" בדיני ממונות והתנהלות חברתית תקינה וכדומה, אבל דברים אלו הם דברים יותר נלווים לחיים ולא עיקר התכלית והמגמה.
היום המרכז של התרבות העולמית ושל עם ישראל אינו החקלאות, ולכן עולה השאלה מהו היחס שלנו היום לחקלאות ולבית המקדש שעומד במרכזה?
כיוון ראשון שאפשר להציע הוא שבתורה יש עקרונות כללים שנאמרו לעם ישראל כשהיה עם חקלאי. היות והיום עם ישראל אינו עם חקלאי, יש להבין את העקרונות הטהורים וליישם אותם בצורה החדשה המתאימה לחיים הנוכחיים של עם ישראל. ניתן לדוגמה להפוך את השמיטה מעבודת הקרקע בשנה השביעית לשנת שבתון וכדומה. כיוון זה בצידו הקיצוני ישנה לחלוטין את אופיו של בית המקדש שאמור להיות המרכז של החיים המשתנים של עם ישראל וממילא נצטרך לחפש אופי חדש שירכז את התרבות של עם ישראל היום.
לעומת זאת, הרב טאו בספרו "ערכה של החקלאות בישראל" טוען אחרת ומדבר על כך שעם ישראל אכן צריך לחזור ולהיות עם חקלאי ממש. הרב טאו מרחיב ומבאר לשיטתו כי חקלאי אינה מילה נרדפת לפרימיטיבי. אמנם בגלל המרחק ממציאות כזו היום הרב טאו לא קורא מיד לחזור להיות חקלאיים אלא כשאיפה עתידית הוא קורא לעם ישראל לחזור לחקלאות ולהכיר את ערכה של החקלאות בישראל.
אין לי כוונה להכניס את ראשי בין הרים גדולים, אלא להציע כיוון שמקרב את הדברים אלו אל אלו שתמיד יכול להיות לתועלת:
במאה ה-16 וה-17 עלתה מח' בדבר מהותו של נפש האדם בין רנה דקארט לג'ון לוק, מגדולי הפילוסופים, בשאלה האם האדם מגיע לעולם "טאבולה ראסה" – דף חלק והוא צובר מידע רק מהסביבה ומניסיון חייו, או שנפשו של האדם היא ישות עצמאית ובאמצעות דיאלוג עם הסביבה האדם חושף ונחשף במשך חייו לעצמיותו.
האפשרות הראשונה שהצענו מקדמת בברכה כל התקדמות ושינוי המתרחשים בעולם, ואילו האפשרות השנייה קוראת לנו לבחון האם פיתוח והתקדמות העולם מתאימים לעולמנו הפנימי.
ההתפתחות הטכנולוגית עזרה לקדם את העולם ונתנה פיתרון לעיסוק ב"זוטות" ובצרכים הבסיסיים היום יומיים, אך במבט לאחור אפשר לומר שהטכנולוגיה ייצרה גם עולם וירטואלי ומלאכותי. הטכנולוגיה שמצד אחד קידמה מאוד את יכולות האדם גרמה מצד שני לריחוק מעולם הטבע.
האדם התעשייתי התנתק מהטבע: משך רוב יומו הוא נמצא בתוך מבנה שהשמש מצרך נדיר לו, הוא כבר לא הולך לעבודה אלא נוסע לשם, הוא כבר כמעט ולא מתקשר פנים אל פנים עם אנשים אלא על ידי הטלפון והאינטרנט. אמנם אחת לכמה זמן הוא יוצא לחופשה וטיולים בחיק הטבע, אך גם אז הוא נמצא זמן רב בבית המלון וסביבותיו.
לעומתו, האדם החקלאי חי את הטבע: הוא עירני לעונות השנה ולכמות הגשמים היורדת, הוא מתעניין ושמח לראות את העצים ואת בעלי החיים ההולכים וגדלים מול עיניו והוא נפגש עם הטבע במקוריותו.
במובן עמוק יותר ההרחקה מעולם הטבע היא סימן להרחקה מהעולם הטבעי העצמי של האדם: אדם שמחובר לעולם הטבע מחובר להתנהלות טבעית של העולם וממילא גם לטבעיות של עולמו הפנימי. אך אדם שמחובר לעולם הטבע מחובר גם למחזוריות הקבועה של עולם הטבע, כך שבדרך כלל אדם טבעי עלול יותר להיות אדם פרימיטיבי שלא מקדם ומפתח את העולם נכון למצבו הנוכחי.
אם אנחנו מאמצים את הגישה השניה שיש לאדם נפש עצמאית שנחשפת במהלך חייו, אנו צריכים לשאול את עצמנו איך פיתוח העולם ייתן ביטוי לעולמנו הפנימי ולא ייצור בנו עולם מלאכותי.
עם שיצליח ליצור תקשורת בין עולם הטבע והעולם הטבעי לבין העולם התעשייתי והטכנולוגי יוכל לשמר את הטבעיות כך שהתקדמות העולם לא תהיה יצירת עולם וירטואלי אלא העצמת הטבעיות והעולם הפנימי של האדם. מרכז של עם כזה יהיה בנוי גם מהצד המחזורי הקבוע של עולם הטבע וגם מהצד המשתנה של התקדמות העולם.
עם ישראל פיתח לעצמו קיבעון מסוים כדי להצליח לשמר את היהדות במשך הגלות, אך כאשר הוא חוזר לארצו ישנה קריאה להתחיל לפתח בחזרה את החיים הזורמים הטבעיים.
אמנם יכולות קיבעון אלו שימרו את בית המקדש באופן הבסיסי הטבעי שלו כמרכז של עם שחי את הטבע וחוגג את חגי הטבע, אך האמון בעולם הטבעי העצמי יכול לתת פתח להתקדמות כך שבית המקדש יוכל לבטא מרכז של עולם שלם שעל ידי שימור הזיקה לעולם הטבע יאפשר לפתוח אפיקים אל עולמות חדשים ולתת גם להם ביטוי בבית המקדש.
בנביאים הקריאה לחזור לארץ מלווה בפיתוח עולם הטבע: "ואתם ערי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ועל זה אמר ר' אבא בגמרא: "ארץ ישראל נותנת פרותיה – אין לך קץ מגולה מזה". בימינו כאשר הטכנולוגיה מאפשרת את פיתוח העולם החקלאי בצורה טובה ומעולה על ידי מעט אנשים אפשר לומר שאין כאן קריאה מכוונת שעם ישראל צריך להיות חקלאי. על פי דברינו אפשר להסביר שגם אדם שיעסוק בכל תחום מתקדם אחר צריך לזכור תמיד את החיבור לעולם הטבע. על ידי הזיקה לעולם הטבע יוכל האדם לוודא שגם כאשר הוא מתקדם ומפתח את העולם הוא עושה את זה בצורה שמתאימה לרצונו ולעולמו הפנימי.
במילים אחרות תפקידו של בית המקדש הוא לפתח את הרצון העצמי של האדם אל עולמות נוספים כפי שמסמלות זאת מילות התפילה "ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך".
(שמות תשעב)