קוצר רוח הוא לאו דוקא מעבודה קשה

משה בכל כוחותיו מנסה לשכנע את העם ולהכינו לקראת היציאה ממצרים. אולם נסיונותיו אינם נושאים פרי והעם נשאר בעמדתו וכפי שמתואר בכתוב:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה
העם אינו שומע למשה מקצר רוח ומעבודה קשה. מהו אותו 'קוצר רוח' שמונע מהעם להקשיב אל משה?
אבן עזרא מסביר את הפסוק:
וידבר. ולא שמעו ולא הטו אזן לדבריו, כי קצרה רוחם באורך הגלות, ובעבודה קשה שנתחדשה עליהם
כיוון דומה ניתן לראות בפרשנותו של הספורנו:
'כי לו לא העבודה הקשה, היו נותנים לב לדברי משה, והיו מבינים מטענותיו שראוי לבטוח'.
שני פשטני המקרא הספורנו, ואבן עזרא כיוונו לדבר אחד. העם שקוע בעבודה קשה, שאינה מאפשרת את ההקשבה. אילו היו פנויים נפשית היו יכולים להפנות את ליבם לדיונים תיאולוגים ושיח רוחני. לאחר האכזבה הגדולה של משה מהעם מתבקש משה להגיע אל פרעה ולשכנעו להוציא את בני ישראל ממצרים וכך עונה משה להקב"ה:
בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם
משה מסרב ללכת אל פרעה וטענת קל וחומר בפיו. הרי אם העם לא שמע הכיצד פרעה יקשיב?! אולם הקל וחומר תמוה, וכי ניתן להקיש בין ההקשבה של העם לבין הקשבתו של פרעה?! העם נמנע מלשמוע למשה בעטיה של עבודת פרך , לעומתם פרעה מיושב בדעתו וספון בארמון מפואר. אכן חז"ל מעלים אפשרות אחרת להסבר סרובו של העם וכך אומר המדרש:
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה. היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, וכן יחזקאל אומר: איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ), ראה מה כתיב: איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו
לא עבודה קשה מנעה את ההקשבה. עם ישראל היה שקוע בעבודה זרה. חלפו שנים ונכנסה תרבות מצרית המכילה עבודה זרה. דור צעיר התחנך בתוך אוירה של עבודה זרה וההרגל עשה את שלו. פרשנותם של חז"ל סוללת את הדרך להבנת הקל וחומר של משה. וכי יתכן, שמשה יוכל לשכנע את פרעה בצדקת דבריו? אם העם, שנמצא בתנאי עבדות קשים אינו יכול להאמין למשה ואלוקיו, הכיצד ישמע המסית והמדיח היושב על כס המלכות?! אמנם, העובד בפרך נשימתו קצרה אבל גם השקוע במנעמי החיים כפרעה אינו מעוניין להקשיב ולפתוח את הלב.
אולם מה הטעם למסור מסרים לעם שאוטם אזניו מלשמוע? האם יש לעשות כן בכל מחיר? זאת ועוד, כשם שמצוה לשמוע דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע? יתכן והמסר של הקב"ה בציווי למשה, שיש טעם וערך לומר דברים, שקשה לשומע להאמין בהם משום שבעתיד זה יחלחל לתוך לבו. הרב מנדל מקוצק אומר על הפסוק: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ"- כאשר הלב סגור ואינך יכול להכניס את הדברים לתוך לבבך, שים את הדברים על לבבך, כך שייכנסו לשם ברגע שהלב ייפתח. אל לאדם להשמיע דברים של ביקורת ותוכחה אם האחר אינו מעוניין לשמוע אולם דברי חיזוק ואמונה יש להניח על הלב בוא יבוא היום והדברים ייכנסו פנימה. ופעמים יש להאמין, שאם הדברים לא ייכנסו בדור האבות אזי ייכנסו בדור הבנים.
לא בהכרח שתנאים פיזים קשים יגרמו לאדם להיות קצר רוח. לפעמים קצרות הרוח נגרמת דוקא כאשר חיים ברמת חיים גבוהה. אדם חי את השגרה ואוטם את לבו למתרחש מסביב. 'קצרות הרוח' היא סכנה חמורה להתפתחותו של האדם, שנתבע לא לקפוא על שמריו אלא להסתער קדימה. ישנם הרבה חלשים שהם קצרי רוח בגלל חייהם הקשים, דוחק הפרנסה מקשה עליהם, הם מצויים במלחמת הישרדות של החיים שאינה מאפשרת להם להיחלץ מהשגרה ולהפנות את ראשם לדברים אחרים. מצד שני, ישנם אחרים ששגרת חייהם כה מתוקה עד שהיא עלולה להביא אותם לתרדמה ממושכת והם קצרי רוח מתוך אדישות. שבויים הם במעדני החיים, אסורים בכבלי התאווה. על מנת שלא ניהפך לקצרי רוח יש צורך לערוך חשבון נפש ולאתגר את עצמנו במשימות משמעותיות.
(וארא תשעב)