מנהיגות משה בראשי תיבות

השם 'משה' ניתן למשה רבנו על-ידי בת פרעה, אך הוא כנראה דבק במשה, משום שהוא התאים לו מאוד. משה לא רק נמשה מן המים, אלא גם, ובעיקר, משה את עם ישראל והעלה אותם מים היגון והעבדות אל החירות הלאומית והדתית. אציע שהשם משה מתמצת גם את שלוש התכונות שהפכו אותו למנהיג הגדול מכולם: מ'- מוסריות, ש'– שליחות, ה'– הקרבה.
על מסירות משה למען המוסר אנו למדים כבר ממעשיו הראשונים, כאשר יצא מארמון המלך בו גדל, כדי לראות בסבלותם של העברים, ונתן עיניו ולבו להרגיש את כאבם ולהתקומם כנגד העוול שבשעבודם. שלושת המעשים שביצע משה מיד לאחר שיצא מן הארמון: הכאת המצרי שהיכה איש עברי מאחיו, התערבותו בין העברים הנצים והסיוע לבנות יתרו במדיין (שמות ב, יא-יז) ממחישים את חוש הצדק המפותח של משה, ואת נכונותו לפעול במסירות ובנחישות כדי לתקן עוולות, לעזור לחלשים ולפעול לתיקון עולם.
תודעת השליחות של משה באה לידי ביטוי במפגש בו הטיל עליו ה' את התפקיד. משה אומר ל-ה' מתוך ענווה גדולה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… מָה אֹמַר אֲלֵהֶם". ה', לעומת זאת, משתמש שוב ושוב בפועל "שלח": "וְעַתָּה לְכָה ואֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה… וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ… כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג, י-יד). מילת המפתח "שליחות" חוזרת שלוש פעמים בדברי ה', מגדירה ומדגישה את אופי המינוי, ואכן משה הפנים את העניין, ולאחר שקיבל על עצמו את המשימה, פנה אל ה' במילים: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד, יב).
ההבדל בין שליח לבין כל בעל תפקיד אחר הוא שהשליח מכופף לחלוטין את מאווייו, ומבטל את האינטרסים שלו לאלה של משלחיו. משה לא יוצא לדרך על מנת לעשות קריירה כמנהיג, ולזכות בכבוד ובהוקרה או בטובות הנאה, ולא כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה. הוא נכנס לתפקידו אך ורק כשליח ה', שטובת עמו וצאן מרעיתו לנגד עיניו.
מתוך תודעה זו של שליחות יכול היה משה להכיר בחסרונותיו. מנהיג שבא לעשות לעצמו ולביתו משתדל להסתיר את חולשותיו מהציבור ולהדחיק אותן אף מעצמו. מנהיג שבראש מעייניו הצלחת השליחות מרגיש ומדגיש את חסרונותיו, כדי למצוא דרכים להתגבר עליהן. משה, המודע לחולשותיו, יכול היה לטעון: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי… כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (ד, י), והכרה זו אפשרה את המצאת תפקיד הדובר, המשלים אותו. מנהיג הניחן בתודעת שליחות ומכיר בחסרונותיו- הזהירות תהיה נר לרגליו והיהירות ממנו והלאה.
ההקרבה של משה ניכרת בנכונותו לעזוב חיי חופש ושלווה על מנת לחזור לעולם העבדות של מצרים, ממנה ברח כשהוא מבוקש באשמת רצח. השיא – כשהוא מעז להתייצב בפני פרעה ללא כל רטט ורתע, והיא בולטת לנוכח התנהגותם של זקני ישראל שיצאו אתו למפגש עם פרעה, ו"היו מנגבין את עצמן ונשמטין… והלכו להן" (שמות רבה, ה, יד).
הנכונות להקרבה בולטת אצל משה לאחר שראשית שליחותו לא עולה יפה, ושוטרי בני ישראל טוענים: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ". משה לא תוקף בחזרה. תחת זאת הוא שם נפשו בכפו בהשתדלותו לפני ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?!" (ה, כא-כב).
הרמב"ם עומד על ההקרבה של משה כדגם למנהיג האידיאלי אשר "סובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו "כאשר ישא האומן את היונק", שקיבל יחד עם אהרן את השליחות: "על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים" (הלכות סנהדרין כה, א).
רמח"ל למד ממשה וממשיכיו על התכונות שצריכות לאפיין את "הרועים האמתיים של ישראל: שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה…" (מסילת ישרים, פרק יט).
ולא באתי אלא להצביע על דמותו ותכונותיו של המנהיג הגדול מכולם, שאמור לשמש דגם לחיקוי ומקור השראה לכל מנהיג בעמנו. מי ייתן ונזכה למנהיגים שמסירות ומוסריות, תודעת שליחות, ונכונות להקרבה הם נר לרגליהם.
(שמות תשעח)