הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)חרב הפיטורין המאיימת על צוארי רבים מעם ישראל ומבצעת את זממה מחייבת היערכות חברתית כוללת מולה. בשבת "תרומה" מטבע הדברים עולות המחשבות של התמודדות עם המציאות הקשה הזו בדרך הרגילה בקהילה היהודית: התגייסות כללית למתן תרומות, פתיחת בתי תמחוי, עזרה לנזקקים, קמחא דפסחא, ועוד מעשי חסד רבים המקופלים במילה "תרומה". אף שבמקורה התרומה הייתה מכוונת אל הקודש – לבניין בית המקדש ולקיומה של מערכת הכהונה – אנו הרחבנו את גבולה, וכאמור משתמשים במילה זו לכנס את כל מעשי החסד האלטרואיסטים תחת שם אחד. על רקע חג הפורים אנו מעצימים את תרומתנו, וחובת "מתנות לאביונים" מצטרפת היטב לקו חשיבה זה. זו אחת התופעות המופלאות בקיומה של הקהילה היהודית, עד שכתב הרמב"ם "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה".
הצדקה – אליה וקוץ בה. הקוץ הוא שהצדקה מביישת בדרך כלל את המקבל אותה, ואף אם אין הנותן יודע למי נתן והמקבל אינו יודע ממי קיבל, הבושה העצמית מחלחלת ללב האדם המקבל. גם אם מקבל הצדקה אינו אשם במצבו, שכן אין הוא אחראי לכך שהיצוא קרס והביקוש המקומי פחת – הדבר אינו מנחם אותו. קלא זו בלבד, אלא שהיא גם פוגעת ברצון האדם לפרנס את משפחתו מכוח מעשה ידיו, "ורוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו". האתוס היסודי של הימנעות מהתפרנסות מן הצדקה – "לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור – מביא אנשים רבים הנזקקים לכך או להימנע מליטול בשעה הדחוקה להם, או לבושה פנימית עמוקה שלא ניתן להתגבר עליה בדברי ניחומים. זה גם המקום לקרוא לכולנו לשנות את היחס למפוטרים שבתוכנו, ולהיות רגישים הן לתחושתם העצמית כאילו כולם מסתכלים עליהם כ"לא יוצלחים", והן לסטנדרטים החברתיים העולים כל הזמן ויותר ויותר מתוכנו אינם מסוגלים לעמוד בהם.
צריך אפוא לצאת מהקופסה ולבחון גם דרכים אחרות להתמודד עם מציאות זו. ידועים דברי הרמב"ם על המעלה הגדולה של הצדקה " שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך". בדרך כלל אנו קוראים הלכה זו כהלכה המופנית לבעלי מפעלים, למי שמסוגל להעניק תעסוקה לחברו, ופוטרים את עצמנו מלהתייחס אליה, כי אין בידינו לעשות זאת.
אולם דברי הרמב"ם מאפשרים לכולנו לחשוב בדרך זו, ולחשוב על שאלות אלו לא מכיוון החסד והצדקה כי אם מכיוון הצדק החברתי. דרך אחת לעשות כך היא התגייסות כלל העובדים במקום מסוים, בנכונות לקצץ לכל אחד חלק ממשרתו ומשעות עבודתו כדי לאפשר לכולם להמשיך לעבוד; התגייסות של כלל העובדים במקום מסוים כדי להגביר את התפוקה ואת הרווחים, ולאפשר את צמצום הפיטורים, וכדו'. זו דרך שכל קבוצת עובדים – ממפעלים ועד מוסדות חינוך – יכולה לצעוד בה, והיא עולה לעין ערוך על נתינת הצדקה, ואפילו בדרך המהודרת ביותר.
לכך התכוון הרמב"ם בדבריו, וזה צריך להיות קו המחשבה של כולנו. מעבר ל"בין אדם לחבירו" ביחס למפוטרים ישנה כאן שוב אמירה המדברת בשבח צלם אלוקים שבאדם ועמל העבודה והיצירה שלו, ורואה בעבודה לא רק הכרח מגונה, אלא מימוש ייעוד האדם בעולמו של הקב"ה. הצירוף של הצדקה, היחס הנכון והראוי וניסיון מקומי מתמיד להעניק תעסוקה לכולם, ולקומם את יישותם העצמית.
(תרומה תשסט)
