הרב חגי לונדיןאחרי שהסברנו מה זה 'אלוקים', נגדיר מחדש מושג נוסף: 'אמונה'. המשפט הדתי 'כולם מאמינים' מעצבן, ובצדק, למי שמגדיר 'אמונה' באופן המקובל. אבל גם ביחס למושג 'אמונה' השאלה היא למה אתה מתכוון. האם אתה מאמין באמונה?
ההגדרה הפשוטה והרווחת למושג 'אמונה' היא ודאות בלתי ניתנת לערעור בדבר קיומו של אלוקים. מתוך כך תישאל השאלה כיצד מגיעים לוודאות זו? על פי רוב התשובה תעסוק בשני צירים: שכלי ורגשי. במישור השכלי – הוכחות רציונליות שונות ישכנעו בדבר קיומו של אלוקים (ההוכחה הקלאסית היא העולם הזה מורכב לאין שיעור וממילא הסיכוי הסטטיסטי שמורכבות זו תיווצר בעצמה הוא נמוך, וככל הנראה 'מישהו' ברא אותו). במישור הרגשי – פשוט מרגישים שיש אלוקים. אנשים רבים אינם רואים צורך בהוכחות. כשהרגש חזק וברור, אין לדעתם שום עניין במאמצים של איסוף ראיות.
אלה הן כמובן גישות נכונות אולם זקוקות להעמקה, וזאת מהסיבה הפשוטה כי עצם הניסיון ל'הוכיח' באופן שכלי או רגשי את מציאותו של אלוקים הינו בעייתי. כל הוכחה המבוססת על נתון המגיע אל תודעתנו דרך כלי החשיבה והקליטה האנושיים, שהם סובייקטיביים ומוגבלים מטבעם – לא תוכל לעולם להוכיח את המוחלט. מנגד, גם האפשרות החלופית – להסתפק באמונה רגשית – אינה יכולה להיחשב תשובה מספקת. אין לזלזל בכוחו העצום של עולם הרגש, אך צריך לדעת את מקומו; כשמדובר בחתירה לאמת, הרגש אינו יכול לעמוד כשלעצמו. מאמין ששואף לידיעה ודאית ומוחלטת אינו יכול לסמוך על תחושת לבו, בעיקר מפני שגם היא סובלת מסובייקטיביות, ומשתנה מאדם לאדם.
כפי שביחס למושג 'אלוקים' העמקנו את ההגדרה מ'כוח עליון' ל'שורש האינסופי של הקיום', גם את המושג 'אמונה' יש לנסח מחדש. 'אמונה' ביהדות אינה רק ודאות רגשית או שכלית בנכונותה של אינפורמציה כלשהי. המילה 'אמונה' נגזרת מהשורש א.מ.ן. – שורש שמתקשר לאמת, ליציבות, לקיום. ביהדות, אדם העונה 'אמן' אחרי ברכה או תפילה, כוונתו הפשוטה היא להביע הסכמה עם התוכן של מה שנאמר. הוא מחזק את האמירה, נותן לה תוקף וקיום, 'הדברים שנאמרו כאן הם אמת, הם קיימים'. במילים אחרות: 'אני מאמין במשהו' פירושו 'אני חי אותו'.
כעת נתקדם צעד אחד קדימה, ונסביר את המשפט: 'אני מאמין באלוקים'. על פי ההבנה הרווחת, פירוש המשפט הוא: אני משוכנע בוודאות כי קיים כוח עליון השולט על חיי. אולם ניתן להבין את המשפט באופן אחר: אני חי ('מאמין') טיפה של חיים מתוך נהר החיים הכללי ('אלוקים'). אני חי את אלוקים, אני קיים במשמעות הרחבה, אני חי את החיים בכל גודלם. לפי הבנה זו, אף הוויכוח האם להאמין או לא הופך למיותר. כולם מאמינים. לא במשמעות של 'אתה-גם-יודע-שיש-כוח-עליון-גם-אם-אינך-מודה-בזה', אלא במשמעות של 'כולנו מופיעים את החיים'. גם האבן 'מאמינה' בצורה דוממת 'אבנית'; גם הסוס 'מאמין' בצורה בעל-חיימית 'סוסית'; וגם הנרקיס 'מאמין' בצורה צמחית 'נרקיסית'.
האדם שמצהיר כי הוא 'מאמין באלוקים' – אם הוא מבין לעומק את משמעות ההצהרה שלו – מתכוון לומר: אני חי את החיים הלא מוגבלים. אני מאמֵן (מופיע) בזווית הקטנה של חיי את הקיום האינסופי המצוי ביסוד המציאות. ישנה נקודת חיים של שלמות, מרחב, אינסופיות; ישנו גודל שאני מופיע גילוי קטן שלו באמצעות הנחל הקטן שזורם מתוכו דרך חיי הפרטיים. ייתכן שזהו השורש לרגש האמונה הטבעי. רבים מרגישים שהחיים אינם רק קיום סתמי, אלא ישנו גודל, ערך, שלמות המשתקפת בחיים; או בפשטות: 'יש אלוקים'.
אז מיהו המאמין האמתי? בעומק העניין המאמין הוא האדם החי בכל כוחו. אדם נמרץ, מלא חיים, מלא שמחה, מתחדש ללא הפסק, נמצא בתנועה מתמדת לקראת עולם שלם; בכל התחומים: הרוחניים והחומריים. אדם רשלן ועייף, גם אם מצהיר על אמונתו ב'כוח עליון', אינו מצדיק עדיין את הכינוי 'אדם מאמין'. השאיפה לחיים בלתי פוסקים, זוהי האמונה. התלמוד הבבלי (ברכות סד, א) מתבטא כי: "תלמידי חכמים – אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". אין הכוונה שתלמידי חכמים מצויים בתחושת רדיפה מתמדת; אלא שעל מנת 'לראות את אלוקים', לחשוף את האינסוף העמוד בסיס החיים ולהתקרב יותר ויותר אל השלמות, תלמידי חכמים מצויים בתהליך בלתי פוסק של שיפור והתקדמות בכל המימדים (לכן אגב הם נקראים תלמידי חכמים ולא חכמים – החכם הוא מי שמצוי תמיד בעמדה נפשית של תלמיד). דחיקת כוחות החיים איננה פסגת שאיפותיו של עובד האלוקים על פי היהדות, אלא ההפך המוחלט ממנה. תורת ישראל לא באה לכתוש את החיים, אלא לחשוף את כל העוצמות שבהם, את השלמות שהולכת ומופיעה על ידם.
להאמין עוד ועוד. לחיות עוד ועוד. זוהי המטרה.
(תצווה תשעד)
