אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')פרשת ואתחנן, ממשיכה את מגמת ספר דברים, ואשר עוסקת בנאום האחרון של משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ המובטחת. תחילת הפרשה מהווה המשך ישיר של הנאום ההיסטורי של משה בו מזכיר משה ועומד על אירועים מכוננים שאירוע לעם ישראל. בסיום החלק הראשון מתחיל משה נאום מעשי, וכך אנו קוראים: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואשת המשפטים אשר אנכי דובר באוזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם אותם לעשותם". נאום בו עומד משה על מצוות מעשיות שבני ישראל יצטרכו לשים לב אליהן ולשמור אותם. מונה המצוות מוצאים שפרשת ואתחנן מקפלת בתוכה כ-14 מצוות.
אחת המצוות המנויות בפרשת ואתחנן מקורה בפסוק "ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך ובביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". מפסוק זה לומדים מונה המצוות את מצוות לימוד תורה. וכך כותב הרמב"ם: "היא שציוונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו 'ושננתם לבניך'". וספר החינוך מוסיף ומבאר: "מצוות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות, ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת".
השבוע הועלתה, הצעת חוק יסוד: לימוד התורה. תקצר היריעה מלהיכנס אל משמעותה המלאה של הצעת החוק, אמנם מדובר בהצעת חוק קצרה של 2 סעיפים. וראויה היא לדיון מעמיק. יחד עם זאת כן הייתי מבקש לעמוד על סע' 1 להצעת החוק שקובעת: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי". כדרכן של ניסוח נורמות המאופיינות בקיצור, ראוי להבין את פשרה של קבעה זו. בשורות הבאות אנסה ליצוק תוכן לדברי הסעיף, וליתן מענה יש בה בתורה שניתנה לפני כ-3000 שנה לימינו אנו.
תכלית התורה
אחת המשניות המוכרות במסכת אבות ואשר יש בה כדי ליתן תשובה לשאלה מה יש בה ב'תורה' שקיימת חובה ללמוד אותה, מובאת בדברים של יוחנן בן בג בג, שחי במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל בתקופת התנאים, וכך היא דרשתו במסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". בפשטות מקפלת אמרתו של בן בג בג רעיון ולפיו התורה מקפלת בתוכה את "הכל". ולנוכח כוליות התורה מצווה עליך לקרוא, ללמוד, ולחזור על התורה בגלל שהכל טמון בה. עוד ממשיך בן בג בג את קביעתו הראשונה ומוסיף עליה את הדברים הבאים: "ובה תחזי, וסיב ובלה בה, ומנה לא תזוע, שאין לך מידה טובה הימנה", ושוב אם נבקש לפשט את הדברים במילים פשוטות תובע בן בג בג מהאדם להתבונן בתורה וללמדה עד שיזקין, כאשר אל לו לאדם לזוז מהתורה וזאת משום 'שאין לך מידה טובה הימנה".
כדי להבין את המשמעות של מושג 'הכוליות' של התורה, נשים לב לדברי הזוהר שמציג את התורה כתוכנית אדריכלית של אלוקים על בסיסה מושתת העולם, וכך הוא לשון הזוהר: "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא, בתרגום מילולי לעברית, אלוקים התסכל בתורה וברא את העולם, אדם שיתבונן בתורה מקיים את העולם". במילים אחרות כדי לבנות את העולם על כל פרטיו וכפי שהוא מוכר לנו כיום השתמש אלוקים בתורה ובהתאם לעקרונות המקופלים בה, הוא ברא את העולם. מכאן ממשיך הזוהר וקובע שאם התורה שימשה כמסד לבריאת העולם היא צריכה לשמש לאדם ככלי לקיום ושימור העולם.
כדי להבין את משמעות הרעיון 'הכוליות' ניתן לעקוב אחר הוגים ופרשנים לאורך הדורות, שכל אחד בדרכו שלו ומתוך התבוננות ולימוד בתורה, דלה וכרה את תכלית התורה. רב סעדיה גאון, בספרו 'אמונות ודעות' בהקדמה למאמר העוסק "בציווי ובאזהרה" מניח רב סעדיה גאון: "חננם סבה שמגיעים בה אל ההצלחה הגמורה והטובה השלמה, כמו שאמר 'תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך…' והוא מה שצום והזהירם ממנו. וזה המאמר תחלת מה שיקיף השכל ויחשוב בו, ויאמר: הוא היה יכול שייטיב להם ההטבה הגמורה, ויצליחם ההצלחה המתמדת מבלתי שיצום ויזהירם אבל יראה שטובתו בדרך ההיא טוב להם", תכלית התורה בחתירה אל 'ההצלחה' של האדם.
הרמב"ם למשל, קובע: "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף". ובמקום אחר קובע הרמב"ם: ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים". עוד מוסיף הרמב"ם ומשמיענו כי תכליתה של התורה להביא לפיתוח ושיכלול אישיותו של האדם, וכך הוא כותב: "שהדת האלהית האמתית שחכמתה בפנימיותיה ושאין לה שום צווי ולא אזהרה שאין בפנימיות שלה דברים המביאים תועלת בשלמות האדם, ומרחיקים ממנו נזק שמונע ממנו השלמות ההיא, ויגיעו לו בהם מעלות המדות ומעלות הדעות להמון כפי יכלתם וליחידים כפי השגתם, ובהם יהיה הקבוץ האלהי המעולה והמגיע והחונה על שתי השלמיות האלו, כלומר השלמות הראשונה – שהיא התמדת קיומו בעולם הזה על מיטב הענינים הנאותים לאדם, והשלמות השניה – שהיא השגת המושכלות כמו שהם בעצמם כפי כחו של אדם.
האברבנאל מניח שתכלית התורה ומצוותיה נועדה להביא את האדם לחירות, וכך הוא לשונו: "הנימוס התוריי [= חוקי התורה] מביא האדם לשלמות המדות והדעות התחייב שההכנע אליו יהיה חפשיות ומעלה לא שעבוד והכנעה. ולכן קראם ממלכת כהנים כי בהיותם עובדים אותו ומכהנים בעבודתו תגדל מעלתם כבני מלכים נכבדי ארץ ובני חורי' וממלכת שרים".
הרב לוי בן גרשם הלוי, המוכר בכינויו 'הרלב"ג' פרובנס המאה ה-13 משמיענו: "התורה ומצותיה מביאות האדם אל השגת החכמה והתבונה אם בפילוסופיא האלהית אם בפילוסופיא המדינית אם יעמיק האדם לחקור בה ובמצותיה מחקר ראוי וזה יהיה בשישמרו בלבבו תמיד ובה יגיע לו הבריאות בגוף ובנפש בהתנהגו לפי מצותיה ויהיה אהוב לאנשים ואהוב לשם עד שתמיד יהיו עיניו בו לא יעזבוהו וישיג בזה החיים הערבים הנצחיים והטובות הגופיות עד שאין פחד אליו מהרעות"
התורה מקפלת בתוכה גם יסודות שיש בהם כדי להסדיר חברה ומדינה מתוקנת, כך משמיע לנו ר' משה בן נחמן, הרמב"ן, ספרד המאה ה-12 שכתב: "שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים, ישרים וטובים בישוב העם והמדינות".
ורבי מאיר שמחה הכהן, המוכר בכינויו 'משך חכמה' קובע שהתורה בכללותה נועדה לטובת המין האנושי כולו, וכך הם דבריו: "כל התורה בכללה היא לטובת מין האנושי ולקיומו במיני ואשיי כאשר יאות לו, כפי מה שיודע היודע האמיתי יתברך".
את הדברים, שהם ארוכים, ניתן לסכם בדבריו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, המאה ה-19, מי שהיה הרב הראשי הספרדי לישראל, שכתב: "תורת ישראל היא תורת המוסר ותורת החברה, והממלכה הישראלית היא ממלכת השלום בכל דרכיה מבחינה חברותית, נמוסית, מוסרית ומדינית, ולא עוד אלא שגם המדיניות שלה מיוסדת על משפטי ומצוות התורה. מעלה יתירה ישנה בתורת ישראל על כל שאר הדתות בזה שהיא תורת החיים, ומצותיה חקיה ומשפטיה מתאימים עם החיים בכל עת וזמן ובכל תקופה ותקופה".
התורה היא מקור 'החכמה והבינה' כך קובע לנו הרמן כהן, פילוסוף יהודי גרמי, בן המאה ה-19 בספרו "דת התבונה ממקורות היהדות": "התורה כתעודת החכמה והבינה. חוכמה זו פורצת אפוא ועוברת את תחומי העם הזה, והתורה מסיני הוכשרה כביכול לבוא לעולם על פי חוקים ומשפטים שעל צדקתם עומדת בסופו של דבר גם התורה"
אם נבקש לסכם את דברינו התפיסה הקלאסית מניחה שהתורה חובקת 'כל' היא ניצחית והיא מקפלת בתוכה, אברהם יהושע השל (1972-1907) בתיאורו את המקרא כותב: "במהלך שלושת אלפים שנה הוא [=המקרא] לא הזקין אפילו ביום. חיי נצח לספר זה, ואין לנשייה דריסת רגל בין דפיו. כוחו לא הועם. אם לומר את האמת המקרא נמצא עדיין בראשית דרכו – מלוא משמעותו הגיע אך בקושי אל סף תודעתינו. רוח המקרא עדיין הולכת ונגולה, משל לאוקיינוס שבקרקעיתו פנינים יקרות הממתינות שנבוא ונגלה אותן. אף שמילותיו נראות פשוטות ושפתו שקופה, עולות המשמעויות שלא שתנו אליהם את לבנו ורמיזות שאיש לא חלם עליהן פורצות קדימה בלי הרף. יותר מאלפיים שנות קריאה ומחקר לא גילו את משמעותו המלאה של המקרא. כיום עומדים אנו נוכח המקרא כאילו טרם חלה בו יד אדםף, כאילו עין לא שזפתהו".
סיכום
בספר יהושע אנו מוצאים תשובה לשאלת מידת היקפו של לימוד תורה וכך אנו קוראים: "לא ימוש ספר התורה הזה מפך והגית בו יומם ולילה". בתפיסתו של ר' עקיבא שזו מושמעת בתלמוד הבבלי הרי שלימוד תורה הוא מהות החיים הוא מקור החיים. התפיסה היהודית מקדשת שני ערכים חשובים האחד עניינו בלימוד תורה והשני בקיום המצוות הלכה למעשה. שני ערכים אלו מקורם בתורה שתובעת את לימוד התורה ואת קיומה. דומה שניסוח סעיף 1 להצעת חוק יסוד לימוד התורה חוצה את התפיסה הרווחת בעם ישראל לאורך הדורות.
