"עם כלביא": המאבק הנצחי והשעה הגורלית

מה משמעותה של מלחמה בתפיסה היהודית? האם היא רק התנגשות פיזית בין כוחות עוינים, או שמא היא משקפת מציאות עמוקה יותר של הקיום האנושי? דווקא עתה, כאשר עם ישראל ניצב במערכה גורלית שכמותה לא ידע מזה דורות, מקבלים דברי התורה בפרשת "כי תצא" משמעות עמוקה ואקטואלית מתמיד.

"כי תצא למלחמה על אויביך" – פתיחה זו אינה רק הוראה טקטית, אלא הצהרה מהותית על טבע הקיום היהודי. האדם, ובמיוחד היהודי, מצוי במאבק מתמיד. לא בכדי בחרה התורה לפתוח בביטוי "כי תצא" ולא "אם תצא". המלחמה אינה אפשרות, אלא ודאות קיומית. היא חלק בלתי נפרד מהמציאות האנושית, ובמיוחד מהמציאות היהודית.

והנה, ב-7 באוקטובר 2023, קיבלה אמת עתיקה זו משמעות טראגית חדשה. האויב, שרבים התעקשו לראות בו שותף פוטנציאלי לשלום, חשף את פניו האמיתיות. דברי הרב קוק ב"אורות המלחמה" – "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח" – קיבלו משמעות חדשה ומטלטלת. האם לא ראינו בימים שלאחר מכן את התעוררותו של כוח אדיר בעם? האם לא חזינו בהתגלות של אחדות ועוצמה שנדמה היה כי אבדו מן העולם?

התורה מלמדת אותנו שלושה עקרונות יסוד במלחמה, שכולם קיבלו ביטוי מובהק במערכה הנוכחית. הראשון – "כי תצא" – היציאה למלחמה. לא עוד התגוננות פסיבית, לא עוד הסתפקות בהגנה על הגבולות, אלא יוזמה התקפית. העם היהודי למד בדרך הקשה שאין מנוס מלצאת למערכה יזומה נגד אויביו.

השני – "למלחמה" – ההכרה במציאות כפי שהיא. לא עוד אשליות של "שלום עכשיו", לא עוד הכחשה של טבע האויב. המלחמה היא מלחמה, והיא דורשת התייחסות מתאימה. כפי שראינו בחודשים האחרונים, העם כולו התגייס למאמץ המלחמתי – מילואימניקים, מתנדבים, עורף תומך. כולם הבינו: זוהי מלחמה על עצם קיומנו.

והשלישי – "על אויביך" – ההכרה באויב כאויב. כמה טראגי שדווקא הטבח הנורא של שמחת תורה הוא שהבהיר לרבים את מה שהתורה ידעה מאז ומעולם: יש אויבים שאינם מבקשים פשרה או הסדר, אלא את עצם השמדתנו. ההכרה הזו, כואבת ככל שתהיה, היא תנאי הכרחי לניצחון.

אך מעבר לשלושת העקרונות הללו, מלמדת אותנו פרשת "כי תצא" לקח עמוק עוד יותר. המלחמה, כפי שמדגיש הרב קוק, אינה רק התנגשות פיזית אלא גם זירה להתגלות א-לוהית. "ונתנו ה' א-לוהיך בידך" – הניצחון אינו רק תוצאה של עוצמה צבאית, אלא גם, ואולי בעיקר, של אמונה ודבקות במטרה. האין זה מדהים כיצד דווקא בימים הקשים ביותר של המלחמה, ראינו התעוררות רוחנית עצומה בעם? כיצד דווקא מתוך החושך הנורא של הטבח, בקעה אחדות מופלאה?

המלחמה הנוכחית, "עם כלביא", חשפה אמת עמוקה נוספת שטמונה בפרשתנו. כאשר התורה מדברת על "אויביך", היא מדגישה את הממד האישי של המלחמה. זו אינה רק מלחמה של צבאות או מדינות, אלא מלחמה שנוגעת בכל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי. וכך ראינו כיצד כל העם, מקצה הארץ ועד קצה, התגייס למאמץ המלחמתי – איש איש בדרכו, איש איש בחזיתו.

יתרה מזאת, המלחמה הזו חשפה את עומק דבריו של הרב קוק על "התעוררות כוח משיח" בעת מלחמה. האם לא ראינו ניצוצות של גאולה בהתנדבות ההמונית? בערבות ההדדית? בנכונות להקרבה? אכן, דווקא בשעת המשבר הקשה ביותר, התגלתה עוצמתו האמיתית של העם היהודי – לא רק בכוח הזרוע, אלא גם, ובעיקר, בכוח הרוח.

"עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים" – מילותיו של הרב קוק מקבלות משמעות חדשה בימים אלה. המלחמה הזו אינה רק על שטח או ביטחון, אלא על עצם זכות קיומנו כעם בארצו. היא מלחמה על הצדק והמוסר, על האור מול החושך. וכפי שמלמדת אותנו פרשת "כי תצא", הניצחון במלחמה כזו מותנה לא רק בעוצמה צבאית, אלא גם, ואולי בעיקר, באמונה בצדקת הדרך ובנכונות להילחם עליה.

המלחמה הנוכחית, מלמדת אותנו שיעור עמוק על טבע הקיום היהודי. היא מזכירה לנו שהמאבק הוא תמידי, שההכרה באויב היא הכרחית, ושהניצחון דורש לא רק כוח פיזי אלא גם עוצמה רוחנית. אך מעל לכל, היא מלמדת אותנו שדווקא ברגעי המשבר הקשים ביותר, מתגלה כוחו האמיתי של עם ישראל – אותו כוח שעליו נאמר "עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

בימים אלה, כאשר המערכה עודנה בעיצומה, מהדהדים דברי התורה ודברי הרב קוק באוזנינו ביתר שאת. הם מזכירים לנו שהמלחמה הזו היא חלק ממאבק היסטורי ארוך, ושהניצחון בה תלוי לא רק בכוח הזרוע אלא גם, ואולי בעיקר, בכוח הרוח והאמונה. כי בסופו של דבר, כפי שמלמדת אותנו פרשת "כי תצא", הניצחון האמיתי הוא לא רק על האויב החיצוני, אלא גם על הספקות והפחדים הפנימיים.