הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" – בשל הקשיים בתפקוד הנהגה כאשר היא נמצאת בחקירות נשמעת מידי פעם ההצעה כי כל עוד ההנהגה נמצאת בשלטון יש להניח לה לתפקד, ללא חשש מחקירות. את החקירות השונות יש לבצע לפני עלייתה לשלטון, או לאחר סיום תפקידה. הדבר יאפשר לממשל למלא את תפקידו בנאמנות, ואז לעמוד לדין אם חטא. ההנחה העומדת במוקד הצעה זו אומרת למעשה כי הדברים החשובים שהשלטון עוסק בהם – ענייני חוץ ביטחון ואוצר בעיקר – הם העניינים החשובים, ואילו את השוחד ניתן לדחות למועד מאוחר יותר.
קשה למצוא הנחה שגויה יותר בניהול מדיניות, וזאת משני כיוונים. מהכיוון השלטוני האובייקטיבי, שלטון שנגוע בשוחד מקבל הכרעות שגויות, הנובעות ממגמות פסולות. במקום לנהל את המדיניות לאור השיקולים הראויים, ולאור טובת העניין עצמו, מקבל השלטון את ההכרעות לאור שיקולים שאינם ממין העניין, והמושפעים מהאינטרסים של נותן השוחד ומקבלו. כאשר אוליגרכית הממון מעניקה שוחד מסוגים שונים מתקבלות ההכרעות הכלכליות לאור האינטרסים שלה; כאשר השוחד הוא שוחד של כבוד והתנשאות מתקבלות החלטות מדיניות כדי להמשיך לזכות במנעמי השלטון. אחת הדוגמאות המובהקות לכך הן ההחלטות השונות סביב הקאזינו ביריחו; נקודת המוצא צריכה להיות כי לנותן השוחד יש אינטרס מובהק שמקבל ההכרעות לא יפעל לאור טובת העניין, אלא לאור טובתו שלו, שאם לא כן לא היה נזקק לשחד אותו, ועל כן באופן מהותי שוחד תמיד מעוור פקחים ומסלף דברי חכמים.
מהמישור הסובייקטיבי, הסכנה הגדולה ביותר לקיום משותף היא איבוד האמון בשלטון. אמון זה הוא הנכס המשמעותי ביותר לקיומו השלטון, ובשעה שהוא אובד מתפתה השלטון להשתמש בכוח השלטוני שבידיו. בדרך כלל, שימוש כוחני זה מדרדר יותר ויותר את האמון בו, ובסופו של דבר אנו נעים בין אנרכיה מצד אחד לדיקטטורה אכזרית מצד שני.
על כן, המאבק על יושרתו של השלטון אינו טהרני ואינו מוסרני, והוא לא עוסק בנקודה נידחת כלשהי, אותה באמת ניתן לדחות לתקופה רחוקה יותר. זהו מאבק על עצם הקיום, והוא מחייב הכרעה חד משמעית של אי-התפשרות עם נתינת שוחד ולקיחתו. הניסיון הקשה הוא כמובן בשעה שאדם מבקש לתת שוחד כדי שהעמדה שהוא מאמין בה תתקבל, או כדי שהאינטרסים שלו יתמלאו. במבחן זה עליו לעמוד, ולא זו בלבד אלא שגם אם הוא מקבל שוחד עליו לעמוד במבחן ולא ליפול בו.
שוחד אינו חייב להיות שוחד ממוני. הוא יכול ללבוש צורות שונות הבאות להשפיע על האדם שלא לשפוט לפי השיפוט האמיתי והישר. ניתן לשחד על ידי הענקת כבוד; ניתן לשחד על ידי איום שיורע לאדם אם הוא לא יאמץ עמדה מסוימת; ניתן לשחד על ידי חנופה; כל מה שמוענק לאדם כדי שהוא לא יפעל לפי מיטב שיפוטו האמיתי הוא שוחד. ישנו גם שוחד המוענק לאדם כדי שהוא ישתוק. הנצי"ב כתב על פסוק זה: " 'להכות נפש דם נקי' – שרואה את חבירו מכה נפש, ויהיה בידו למחות עליו ולא לעמוד על דם המוכה, והוא לוקח שוחד כדי שיעלים עין ולא יראה את הנעשה – הוא בארור.
במעמד הכניסה לארץ אנו מוצאים "ארור" מיוחד ללוקח שוחד. הדבר מלמד על החומרא הגדולה שהתורה מייחסת לעניין, ועל ההתמוטטות העלולה להיגרם בשעה שהעומד בעמדת הכרעה כלשהי נוטה אחר טובת הנאתו האישית ולא אחר טובת העניין עצמו. אנו חייבים אפוא לפעול לפי הוראת התורה ולנקות את עצמנו מפני פעולות לא ענייניות המאיימות על עצם קיומנו. עם השוחד אסור להתפשר, אלא לקבוע על פי תורה כי כל הלוקח שוחד – ארור הוא.
(כי תבא תשסח)
