על אחריות שיפוטית

בפרשה אנו קוראים "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". פסוק זה מחלק את האחריות על חטאי האדם בין הא-ל לבין האדם. לפי חלוקה זו הענישה על חטאי האדם הגלויים מסורה לבני אדם, בעוד הענישה על מעשי האדם המבוצעים בסתר מסורה לא-ל. רש"י: "והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו והוא ייפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענישו את הרבים".
הרמב"ן הולך בגישה אחרת: "'הנסתרות' הם החטאים הנסתרים מן העושים אותם…יאמר הנסתרות לשם לבדו הם". לשיטתו, הנסתרות לה' אלוקינו אינו מוסב רק על מעשים שאדם מבצע אותם בסתר, שעל אלו נפרע הא-ל עצמו מהחוטא, אלא הוא מוסב גם על חטאים שהמבצע אותם אינו יודע שמעשיו מקולקלים, כלומר מעשים שבעשייתם האדם סבור שהוא פועל כהוגן.
ההתחקות אחר מעשיו של אדם המבוצעים בסתר או אחר כוונתו האמיתית של האדם, במקום שזו נתונה למספר פרשנויות, אינה פשוטה לבשר ודם. קושי זה נובע בעיקר ממגבלות האדם. את מגבלות האדם מסכם הא-ל: "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".
אם כך, עולה השאלה כיצד ניתן לשפוט אדם על מעשיו, כיצד יוכל שופט שלא ראה את הנאשם בעת ביצוע המעשה המיוחס לו, להכריע ולחרוץ את דינו? דילמה זו מובעת בלשון חז"ל בפחד שיכול לתקוף את הדיין בשיבתו על כס השיפוט, כאשר הוא ישאל את עצמו "מה לי בצער זה". מסביר רש"י במקום, "מה לי בצער זה שאם אטעה איענש". כלומר, יכול השופט להרהר לעצמו למה לי לקחת על עצמי את האחריות ולהכריע בעניינו של מי שמעשיו סתומים, שכן אם אטעה איענש בידי שמיים. כדי להימנע מחשש זה מניח התלמוד את העקרון "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". עקרון זה מצוי בתלמוד ב-3 מופעים שונים שמתייחסים כולם למלאכתו של הדיין שנדרש לחרוץ דין ומשפט. קביעת העובדות והמסקנות צריכה להתבצע בהתאם לממצאים שמוצגים בפני הדיין, והדיין מצווה להכריע בהתאם למציאות שמוכחת בפניו. רש"י מרחיב את תחולת העקרון לכך שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות לא רק לבירור המציאות אלא גם על "דבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שליבו רואהו".
(נצבים וילך תשפ)