הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בשבועות האחרונים חווה הציבור הציוני-דתי כולו סערה גדולה על רקע מחלוקות חינוכיות קשות, בכל הנוגע לקליטת עלייה ולחינוך ציבורי. כשוך הסערה, כך אקווה, אני מבקש לקדם בירור מעמיק ויסודי, רב-מימדי ושקול, בסוגיות אלה. מובן מאליו שכל בירור כזה, מעצם טיבו, אינו יכול להתמצות בהשמעת צד אחד של הסוגיה, בחשיפה של פן אחד ממנה. לפיכך, אני מפציר בכל פה מכל מי שעמדותיו שונות משלי, ובוודאי שישנם כאלה, שיעשה מאמץ ויאיר את עיני הציבור בדרכו, למען אמיתה של תורה וכבודה. מובן מאליו שכל בירור כזה מחייב שפה ברורה אך נעימה, לא מאשימה ולא משמיצה. גם אם עד כה חטאנו בכך, מוטב שנשנה את דרכנו, ערב ראש השנה הקרבה ובאה.
את רשימתי הראשונה אני מבקש להקדיש לשאלת השיח, ניסוח החזון ומתווה החינוך הדתי בעשורים האחרונים. מזה זמן רב אני מתהלך בתחושה קשה, שמתחזקת לפרקים ושהגיעה לשיאה באחרונה, הנוגעת לליבת החינוך ולמהותו. לשם הצגתה אפתח במאמר חז"ל נודע (תרגום לעברית על בסיס בבא מציעא פה, ב):
"ריש לקיש היה מציין את מערות הקבורה של חכמים. כאשר הגיע למערתו של ר' חייא נעלמה ממנו. חלשה דעתו, אמר: 'רבונו של עולם! לא פלפלתי תורה כמותו'?! יצאה בת קול ואמרה לו: 'תורה כמותו פלפלת, תורה כמותו לא ריבצת'! כאשר התקוטטו ר' חנינא ור' חייא אמר לו ר' חנינא לר' חייא: 'עימי אתה מתקוטט? חס וחלילה אם תשתכח תורה מישראל אני מחזירהּ מפלפולי'! אמר לו ר' חייא לר' חנינא: 'עימי אתה מתקוטט? אני גרמתי לתורה שלא תשתכח מישראל! מה עשיתי? הלכתי וזרעתי זרעוני פשתן, קלעתי מהם רשתות, צדתי בהן צבאים, האכלתי את בשרם ליתומים ומעורותיהם יצרתי קלף. על הקלף כתבתי חמשה חומשים, עליתי לעיר: הקראתי לחמשה ילדים חמשה חומשים. שניתי לשישה ילדים שישה סדרים (של משנה), ואמרתי להם: 'עד שאשוב ואבוא קראו אחד לשני ושנו אחד לשני'. כך עשיתי שהתורה לא תשתכח מישראל'! זהו שאמר רבי: 'כמה גדולים מעשי חייא'! אמר לו ר' ישמעאל בר' יוסי (לרבי), 'אפילו ממך'? אמר לו: 'כן'! שאל אותו: 'אפילו מאבי'? אמר לו: 'חס וחלילה, לא תהא כזאת בישראל'!" (הגמרא מאריכה עוד בהפלגת שבחיו של ר' חייא).
סוגיה זו הפליאה אותי משכבר הימים. כמה טרח ר' חייא, גדול תלמידיו של ר' יהודה הנשיא ומי שהגיע, לפי רבי, למדרגה גבוהה ממנו, ללמד אחד עשר ילדים פשוטים. יתר על כן, טרחתו המרובה של ר' חייא נעשתה, כך נראה לשווא. האם לא יכול היה לרכוש רשתות לצוד בהן צבאים, או לחילופין לרכוש בשר צבי, או לחילופין לרכוש חומרי לימוד ישירות? האם ר' חייא, הלמדן הגדול, היה כה מיומן בקליעת רשתות ובמלאכת הציד? למה הוא ביזבז כל כך הרבה זמן בשביל ללמד ילדים אלה (שכנראה סבלו מרעב ומחוסר חינוך, וספק אם ידעו צורת אות עד שבא אליהם), כאשר כל מלמד זוטר מסוגל לעשות זאת בצורה טובה לא פחות?
גדלותו של ר' חייא היא בחזון החינוכי שלו. ר' חייא ראה מהו הצורך הגדול של הדור, ושם הקדיש את כל מאמציו ואת כל משאביו. הגאון הגדול נחשב בעיני שמיים ובעיני אדם כגדול מכל המפלפלים והחכמים שבדורו ולדורות. זאת בזכות יכולתו להבין אל-נכון את הצורך החינוכי של דורו ולתת מענה לבעיית הדור.
עמוק יותר. ר' חייא לא שאל את התלמידים, ובוודאי שלא את משפחותיהם, מה הם מבקשים, איזה חינוך ראוי עבורם. ר' חייא לקח אחריות על ילדים לא לו, ראה שיש מחסור, ונתן לו מענה. ר' חייא היה אידיאולוג ואיש חזון. הוא העדיף להשקיע את מרצו החינוכי דווקא בילדי אלה שלא זכו לגדול בבתים חזקים ומלאים מכל טוב, ודווקא בשל כך לימדה אותנו הגמרא שמנע שהתורה תשתכח מישראל. כל זאת למה? כי אין תורה ששייכת רק לבני העשירים, יהיו אלה עשירים בממון או עשירים בדעת תורה ויראת שמיים. אין כזה דבר. התורה היא של כולם, זוהי תורת אמת. ממילא, ההדרה של חלק מילדי ישראל, ללא קשר למוצאם או ליכולותיהם, אלא רק על סמך הבית בו הם גדלים, משמעה הסרת האחריות מהוראתם בדרך התורה. פעולה זו היא שגורמת לתורה להשתכח.
זאת ועוד. כשהקים הרמ"צ נריה את ישיבתו בכפר הרא"ה, כשהקים הרב גולדוויכט את כרם ביבנה, כשהקים הראי"ה קוק את הישיבה המרכזית העולמית, כשהקימו כל גדולי הדורות את מפעליהם ההיסטוריים ששינו ועיצבו את פני האומה, הם עשו זאת מסיבה אחת. זה היה צורך הדור. זה היה החסר שאותו היתה חובה למלא. זו היתה המשימה הרוחנית שלהם, האות שלהם בתורה, המחוייבות שרוח הקודש הטילה עליהם, ושלא הרפתה מהם. מעולם לא שמעתי על אף אחד מהם שעשה זאת בכדי להשביע את רצון ההורים, בכדי לתת מענה לכוחות השוק. אדרבה, כולם, ללא יוצא מן הכלל, עשו את שעשו לא בהתאם לרוח הדור, אלא למרות רוח הדור. הם עיצבו את פני הדור. הרב נריה לא שאל מה ההורים רוצים, והקים להם מוסד שתפור על פי מידותיהם, כך שמי שאין לו את נתוני הפתיחה הראויים לא יבוא בשעריו. הוא עשה את ההיפך הגמור. הוא לקח ילדים מכל בית יהודי שיש בו זיק של מסורת, והפך אותם לבחורי ישיבה.
אני חש, שאנו קרובים לאבד את השיח האידיאולוגי, ושעברנו להשתמש בשיח צרכני. עמותות וראשיהן מסבירים שהם מובילים קו חינוכי כי "זה מה שההורים דורשים". הם מספקים "צורך" שקיים בשוק. הורים היום לא מוכנים להתפשר על פחות. הכנסנו את השיח הקפיטליסטי לתוך כותלי בית המדרש, או אולי נדייק יותר, כשומר בשער בית המדרש.
ר' חייא, כמו גם רבים ממבשרי החינוך התורני האמיתי עליהם נדבר בעתיד, לא שאל מה ההורים רוצים. הוא נתן את מה שהילדים צריכים. זה עלה לו הרבה כסף, אבל יותר מכל זה עלה לו בהרבה מאוד זמן, בהרבה מאמצים, בכילוי של כוחות נפש כבירים. כל זאת בזמן שיכול היה לשבת ספון באהלה של תורה ולחדש חידושי תורה נשגבים. אבל, הערך המוסף של ר' חייא על פני כל חבריו ורבותיו הוא שהוא גרם לתורה שלא תשתכח מישראל. הוא לא שימר רק כך וכך סימנים בשלחן ערוך, גם הוא יכול היה להחזיר את התורה מפלפולו. הוא הציל את נשמת התורה, הוא דאג לאלה שלא יכולים להכנס לבית המדרש, פשוט כי הם לא יתקבלו.
(נצבים-וילך תשסח)
